ד"ר שאול ברטל[1]
מעטים הם החוקרים היהודים על אחת כמה אם הם עוד מישראל, אשר ספריהם וכתביהם זוכים להערכה רבה במרחב הערבי. כזה הוא פרופסור שלמה זנד, מאוניברסיטת תל אביב. מאז פרסום ספרו, כיצד ומתי הומצא העם היהודי? זוכה כל ראיון עימו לתפוצה רחבה בתקשורת הערבית. כתרים נקשרים לראשו בלי סוף. עמדותיו והגיגיו נגד מדינת ישראל ומדיניותה, אינם דברים חדשים כלל ועיקר. כמותם נפוצים בעולם הערבי מזה תקופה ארוכה כפי שהפרוטוקולים של זקני ציון ומיין קמפף נפוצים אף הם בשפה הערבית מזה תקופה.[2] תופעת זנד היא תופעה ייחודית ומיוחדת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. סכסוך אשר מתנהל לא רק בשדה הקרב אלא גם במישור ההסברתי הנוגע לעצם הלגיטימציה של כל אחד מהצדדים. מבחינה זאת השקפותיו של שלמה זנד ההיסטוריון היהודי – ישראלי מתל אביב מהווים "נקודת אור" של ממש בעולם הערבי. מאמר קצר זה ינסה להציג ולו במעט את "השפעתו הרוחנית האדירה" של שלמה זנד, בעולם הערבי מדמשק ועד קהיר וכמובן בקרב החברה הפלסטינית.
שלוש שנים עברו מאז פרסם פרופסור שלמה זנד את ספרו מתי ואיך הומצא העם היהודי? בספרו הציג זנד תיאוריה היסטורית "מהפכנית" שעיקריה הם שמבחינה היסטורית אין דבר כזה עם יהודי השייך לגזע אחד. היהודים הם תערובת של גזעים שיש להם אמונה משותפת. לדידו של שלמה זנד סיפורי התנ"ך הם מדהימים ומעניינים אך כלל אינם נכונים. התנ"ך הוא יצירה ספרותית, "מיתוס היסטורי", שחובר במאה השישית לספירה ועיצב את עולמם של קהילות יהודים שקיבלו את היהדות ממקורות שונים. היהודים לא חזרו לאדמתם כי מעולם לא הוגלו ממנה. ההיסטוריה הציונית פיתחה תיאוריה גזעית וגזענית שיצרה מיתוס לאומי יהודי שכלל לא היה קיים. כל זאת כדי לגרש את תושבי המקום הפלסטינים שיתכן והם צאצאי ממלכת יהודה הקדומה.[3]
כדי לסתור את טענותיו "המחקריות" כביכול של זנד יש צורך ביותר ממאמר זה. עשרות מאמרים ומחקרים ותגליות ארכיאולוגיות המתפרסמות חדשות לבקרים ובגיליונות השונים של כתב העת קתדרה וכתבי עת אחרים, סותרים את מסקנות "מחקרו" של זנד. מאז פרסם זנד את ספרו קמו וחלקו עליו היסטוריונים רבים וטובים ביניהם ישראל ברטל אשר השיב תשובה ניצחת לטענותיו.[4] כך גם ספרו של דב בן מאיר, גלותו וגאולתו של העם היהודי.[5] הספר מהווה תשובה עניינית ומחקרית לתיאוריה המופרכת של זנד.
"זהו סיפורו של עם אשר נתן לעולם את המונותיאיזם, אך יחד עם זאת נרדף על ידי תולדותיו: הנצרות והאסלאם; זהו העם היחיד בעולם שכוחות-על קמו עליו להשמידו: החל בעמלק והמן, עבור בגלי אנטישמיות ואינקוויזיציה חוצי גבולות, וכלה בתנועות טוטליטריות כמו הנאציזם והקומוניזם [שאחד מתומכיו הוא זנד היהודי, חבר רק"ח בעברו. ש.ב.] והוא שרד. בכל אותה עת נמשכה מלאכת היצירה של המורשת היהודית, כשהיא מועברת ממרכז רוחני אחד, גם לאחר שנהרס, למשנהו, כמעין מרוץ שליחים המעביר את מקל היצירה היהודית ומבטיח את קיומה ואת המשך התפתחותה. זהו אפוא תיאור המעיין, הדתי והכללי, שממנו שאבו אבות האומה וחלוציה את הכוח ואת היכולת להתמודד, נגד כל הסיכויים, כדי להקים מחדש את המדינה היהודית, לגונן עליה ולהבטיח את בניינה כמדינה מודרנית ומשגשגת."[6]
האם יש יחוד כלשהו לתיאוריית זנד
עיקרו של מאמר זה אינה להתמקד בתוכן ספרו של זנד אלא בהשפעתו על העולם הערבי. תוכנו של הספר אינו במקוריותו כיוון, כפי שהראיתי בעבר במאמר אחר, ספרו של זנד שואב את רעיונותיו על תורת הגזע ממקורות נאציים, אסלאמיים, ערביים ופלסטינים.[7] כבר ב-1967 פרסם מחמד מסבאח חמדאן את ספרו המפורסם, אלאסתעמאר ואלצהיוניה אלעלמיה [הקולוניאליזם והציונות העולמית], בו הצהיר ברקע לספרו כי ספר זה נועד להוכיח בשיטות מדעיות כי היהודים של היום אינם בני ישראל הקדומים. מסקנותיו ודרכי ניתוחו את ההיסטוריה היהודית דומות להפליא לאלו המופיעות במחקרו של זנד. [8]
כך למשל ספרו של פעיל האחים המוסלמים חסן אלבאש, אלתרביה אלצהיוניה, מן ענסריה אלתורה –אלא דמויה אלאחתלאל [החינוך הציוני, מהגזענות שבתורה אל שפיכות הדמים של הכיבוש].[9] מסקנותיו של חסן אלבאש [ההדגשות שלי] הן:
- 1. פלסטין ארץ הערבים הכנענים מהאלף השלישי לפנה"ס. היהודים הגיעו אליה במספר עדרים משנת 1200 לפנה"ס. לפי דעתי (של חסן אלבאש) רק התורה לבדה מציינת זאת. זוהי מסקנתי לאור היותי חוקר של ההיסטוריה הפלסטינית ואתריה.
- היהודים אשר הקימו את הישות הציונית אין להם שורשים בקרב היהודים הקדומים שנכחדו. היהודים החדשים כיום הם צאצאי כוזריים אריים ואינם שייכים לגזע השמי.
- עיון מעמיק ביהודים שנשארו מראה כי היהודים אינם שייכים לגזע אחד. אלא הם שייכים לשבעה עשר גזעים שיש להם מסורות קהילתיות משותפות. [10]
ספרו של חסן אלבאש במהדורתו הראשונה פורסם לפחות חמש שנים לפני שזנד פרסם את ספרו "המהפכני" בשנת 2008. ספרו של אלבאש מנתח את "ספרות ההסתה הציונית" כלשונו, שפותחה תוך התבססות על עבר יהודי מדומיין. "ספרות הסתה" זו מחנכת לאלימות ולשפיכות דמים ומטרתה להצדיק את גזילתה של פלסטין מהעם הפלסטיני ש"הוא צאצא של העמים הערבים הקדומים הכנענים והעמלקים (כך במקור הערבי, ש.ב.) ואחרים אשר חיו בארץ הזאת משחר ההיסטוריה הידועה".[11] זוהי כמובן גם מסקנתו של זנד כמה שנים מאוחר יותר.
אם כן, יחודו הגדול של ספרו של זנד אינו בתוכן כי אם במהות. פרופסור יהודי להיסטוריה מאוניברסיטה ציונית – אוניברסיטת תל אביב, מצדיק ומאשר בעברית קולחת אחת לאחת את כל הטענות ההיסטוריות הפלסטיניות. לא פלא כי ספרו הפך להיות רב מכר אדיר בעולם הערבי ותאווה לעיניים פלסטיניות.
הנזק שגרם ספרו של זנד
נזקו העיקרי של הספר הוא בכך שהוא מציג עובדות היסטוריות בתור שקר. היטיב לבטא זאת לאון הדר (Leon T. Hadar), שכתב על הספר .
תוך התמודדות עם היסטוריונים ציוניים רשמיים, זנד מקשה האם אי פעם בהיסטוריה היו היהודים קיימים בכלל כקבוצה לאומית ממקור משותף באדמת ישראל.פלסטין. מסקנותיו הם כי ניתן לראות ביהודים קהילה דתית בלבד המורכבת מערב רב של יחידים וקבוצות אשר המירו את דתם לדת המונותיאיסטית הקדומה. זה אינו מקנה להם שום זכות לייסד בשל כך מדינה יהודית עצמית בארץ הקדושה. בקיצור היהודים לפי זנד אינם בגדר "עם" במובן זה שהוא בעל מוצא אתני משותף ומורשת לאומית. הם בוודאי אינם בעלי זכות טענה פוליטית לשטח שהיום מוגדר כמדינת ישראל ועל השטחים הפלסטינים הכבושים כולל ירושלים.[12]
כלומר ליהודים כעם אין כל טענה היסטורית אמיתית על שטח מדינת ישראל כולל ירושלים. הברכה היהודית המסורתית הנאמרת על ידי יהודים אלפי שנים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת ובנה אותה בקרוב בניין עולם וכסא דוד מהרה לתוכה תכין".[13] היא סתם ברכה. העם היהודי לפי זנד מעולם לא הוגלה ורוב רובו של העם היהודי אימץ את המיתוס הזה סתם.[14] במובן זה, ספרו של זנד הוא חלק מהתעמולה הפלסטינית והערבית אשר מטרתה לערער על זכויותיו של העם היהודי בארצו. זכות שהוכרה בעבר ללא שום התלבטות על ידי כל מעצמות העולם כפי שבא לידי ביטוי בהחלטות ועדת סוור ב-1920 ובאמנת לוזאן ב-1923.[15]
בהמלצות המודיעין האמריקאי לנשיא וודרו וילסון בועידת השלום בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, נכתב:
"מדיניותו של חבר הלאומים תהיה להכיר בארץ ישראל כמדינה יהודית ברגע שתהפוך למדינה יהודית בפועל. ואכן מוצדק הדבר כי תהיה מדינה יהודית."[16] תפיסתו של וילסון הייתה כי ישנו עם יהודי אחד ומיוחד הנרדף על ידי כל העמים.
עם זה, בניגוד למה שזנד סבור, נרדף לא רק באירופה אלא סבל רבות גם במדינות ערב בהם הוא חי. עדות לכך היא רב המכר מערכתונה מע אליהוד [מלחמתנו ביהודים] שנכתב על ידי סייד קטב, מהוגי הדעות האסלאמיים המרכזיים של האחים המוסלמים בעת החדשה.[17] בספרו בניגוד לזנד, מכיר סייד קטב ביהודים כעם עם קשר מיוחד לפלסטין/ארץ ישראל שיש לשאוף להשמדתו. שלמה זנד בראיון מלומד בערוץ הרוסי RussiaToday אומר כי היהודים בוודאי שאינם עם אחד שכן הם חיים בכל העולם ואינם חולקים אותם ערכים ואותה שפה.[18]
גם בצרפת זכה זנד לברכות מכל עבר ואף זכה בפרס "היום" של עיתונאי צרפת. ספרו של זנד נמכר בצרפת לבד בלמעלה מ-25,000 עותקים וכיכב במשך שבעה חודשים ברציפות בתור רב מכר. אף אחת מהביקורות על הספר בצרפת לא טרחה להתמודד עם שאלות נוקבות וביקורות נרחבת של אנשי אקדמיה ישראלים מהארץ ומהעולם נגד הספר. ביקורות שהראו שזנד למעשה עשה שימוש שגוי במקורות, הוציא דברים מהקשרם ולמעשה אימץ לחלוטין את הנרטיב הפלסטיני של טיהור אתני שביצעו היהודים בפלסטינים בשם אידיאולוגיה מדומה כביכול. כמו למשל ביקורתה של פרופסור אניטה שפירא, מאוניברסיטת ת"א הטוענת במסקנותיה על ספרו של זנד, כי:
"פיוס בין עמים כמו במקרה של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי חובה עליו לכלול הכרה הדדית באמת. מבלי להזדקק לניתוח מלאכותי של ההיסטוריה המציג זיופים." [19]
בלה מונד העיתון המוביל בצרפת פורסמה הביקורת תחת הכותרת :
"'הטיהור האתני' של פלסטין, האם העם היהודי הוא עם מומצא?"
בהמשך מציין הכתב כי :
זנד, אחד מההיסטוריונים החדשים תוקף את מה שהוא מכנה המיתוס לפיו היהודים הם צאצאי העברים, אשר הוגלו ממלכות יהודה. הוא מראה כי היהודים אינם גזע ואינם אומה, אלא פגאניים עתיקים. פגאניים אלו מורכבים מהברברים של צפון אפריקה, ערבים מחצי האי ערב ותורכים ממלכת קיזר. כל אלו קיבלו על עצמם את הדת היהודית בין המאה הרביעית למאה השמינית לספירה . לפי זנד הפלסטינים הם צאצאי העברים אשר קיבלו על עצמם במהלך השנים את האסלאם או את הנצרות.[20]
מעניין שדווקא בצרפת בה כונסה ועידת פאריס חתם ב-3 בינואר, 1919, האמיר פייצל בנו של המלך חוסין ממכה על הסכם המכיר בזכותם של היהודים על ארצם פלסטינים.[21] היו אלו ימים אחרים כמובן. ימים ללא מדינת ישראל, ללא התעמולה הפלסטינית שהתפתחה אחר כך וללא שלמה זנד התומך בה בכל פה. באותם ימים כל מדינות העולם דאז, הבינו והכירו בעם היהודי כעם עתיק וקדום השייך לארץ ישראל וכי פלסטין היא ארצו. אך הזמנים השתנו והיום ספרו של זנד המציג עובדות היסטוריות מסולפות זוכה להיות מתורגם ל-16 שפות ומקבל ביקורות נלהבות בעולם הערבי ובמקומות אחרים בעולם. נזקו של הספר אינו בתוכנו שכן תכנים מסוג זה כבר יצאו בעבר בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה, ובמדינות ערב, אלא בתפוצתו הרחבה לה זכה הודות לשימוש שנעשה בו על ידי הפלסטינים, תומכיהם ושאר שונאי ישראל המכחישים את קיומו של העם היהודי כעם.
חשיבותו של זנד בתפיסתם של המפלגות הפלסטיניות
במאמר מערכת של ד"ר מאהר אלשריף, שלמה זנד ואלאח'תראע אלשעב אליהודי [שלמה זנד והמצאת העם היהודי].[22] משבח המחבר איש מפלגת העם הפלסטינית את יצירתו של שלמה זנד. המחבר מתבסס על ההוצאה הצרפתית של הספר שכותרתו: איך הומצא העם היהודי, מהתורה אל הציונות. ז'אנר זה של ספרים בערבית כמו ספרו של חסן אלבאש שהוצג בפתח דבריי, הרי הוא דבר רווח בחברה הפלסטינית והמוסלמית. מפלגת העם הפלסטינית היא מפלגה היונקת את שורשיה מהמפלגה הקומוניסטית שהייתה בגדה המערבית וברצועת עזה ומרק"ח על גלגוליה השונים. המפלגה הוקמה באופן רשמי ב-1982 וכיום עומד בראשה בסאם סאלחי.
המחבר מציין כי התוודע לספר במאי 2009, במהלך ביקור ברומא, השתתף בוועידה שעסקה בהיבטים של חברה אזרחית במדינות מוסלמיות. אחד ממשתתפי הועידה הביא לו מתנה גדולה. ספר שנקרא על ידו בשקיקה. הספר של זנד במהדורתו הצרפתית, הוקדש לבאסל אלנתשה ולפלסטינים וליהודים שרוצים לחיות בחירות שוויון ואחווה.[23] אלשריף סוקר את הספר ובוחר להתחיל בסיפוריו האישיים של שלמה זנד. הסיפור הראשון הוא סיפור משפחתו דוברת היידיש של שלמה זנד והגעתה לישראל. ד"ר אלשריף מדגיש על פי סיפור זה כי "כבר אז חש הנער שלמה שהוא יושב על אדמות שנגזלו מעם אחר".[24]
המחבר מנתח בהערכה רבה כל אחד מפרקיו של הספר וניכר בכותב המאמר כי הוא אף מסכים עם הניתוח ההיסטורי המוצג בספר. גם מסקנתו של זנד אינה חדשה ומקובלת על התנועה הקומוניסטית על כל סניפיה וגלגוליה (בארץ ובשטחים המוחזקים). הפתרון האופטימאלי לסכסוך בן מאה השנים הוא מדינה דו לאומית על כל פלסטין בה יחיו יחדיו בשוויון יהודים וערבים.
בהקשר זה מסקנותיו של זנד המובעות בספרו קשורות קשר ישיר לעמדתו הפוליטית כפעיל רק"ח לשעבר, לרקעו המשפחתי וכן קשריו האמיצים עם המשורר מחמוד דרוויש פעיל רק"ח אף הוא, עד שהיגר מישראל והפך להיות פעיל באש"ף.[25] מחקרו הוא מחקר פוליטי והמסקנות אינן תוצאה של מחקר מעמיק אלא של אג'נדה פוליטית ברורה המנוסחת היטב. מחקרו של זנד משול ל"מחקר" המוזמן על ידי חברות לייצור סיגריות שמטרתו להוכיח כי העישון מועיל לבריאות. אך לא רק הקומוניסטים, פלסטינים כיהודים התענגו על מחקרו של שלמה זנד, בעולם הערבי כולו שרים שירי הלל לספרו "המדהים".
הצגת ספרו של זנד בעיתונות הערבית והפלסטינית
בכתבה נרחבת בעיתון אלקודס, העיתון המזרח-ירושלמי הנפוץ ביותר בחברה הפלסטינית התפרסמה כתבתו של עצאם אלכרד. כותרת הכתבה מדברת בעד עצמה. ההיסטוריון הישראלי שלמה זנד: "העם היהודי" הוא דבר דמיוני עד שהומצא בפעולה של שיבה לאחור ויצירת ה"מיתוס" שעליו הוקמה מדינת ישראל.[26] הגרשיים הינם במקור.
הכתבה עוסקת בכנס שנערך באותה תקופה בבריסל ובו הציג שלמה זנד את עיקרי משנתו. בכנס השתתפו אינטלקטואלים ערבים, אירופאים ושלמה זנד. העיתון מצטט את דבריו המובעים בכותרת המאמר ובו מסביר זנד לכתב כי הוא אינו מקבל את הגישה שהעם היהודי הוגלה מאדמתו ויצא לשבי. לצערו לא מצא אף ספר העוסק בסוגיה יסודית זו של תולדות העם היהודי ומספר את האמת. העיתון מצטט את דבריו: "כי ישנה אפשרות גדולה יותר שלוחמי החמאס הם צאצאי דוד המלך מאשר האפשרות שהוא [שלמה זנד] יכול להיות צאצא לדוד".[27] זנד מדגיש כי "מדינת ישראל נולדה בפעולת עושק של תושביה המקוריים של [אדמת פלסטין] בשנת 1948… הציונות אינה מסתירה זאת".[28]
בין משתתפי הכנס בלט הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי שכינה את שלמה זנד חברי. הנוכחים בכנס ובראשם ח'ורי החמיאו לזנד על עמדתו האמיצה והזכירו את קשריו החבריים עם דרוויש. ח'ורי אף אמר בעקבות דבריו של זנד: אנו פונים לכל המשתתפים ולכל אלו שמאמינים בצדק ובזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית להשתתף במאבק נגד הציונים…הספר של זנד מעורר התפעלות בשירותו למען העם הפלסטיני כמו גם בתרומתו למחשבה האנושית".[29]
בכנס הושמעו קריאות להחרים את ישראל ונגד קיום יחסים נורמאליים עימה בשל הפגיעה הציונית בזכויות הפלסטינים. ח'ורי מציין כי בלבנון חשבו בתחילה בטיפשות למנוע את הפצת הספר כיוון שנכתב עלי ידי פרופסור ישראלי מתל אביב. אך הצנזור לא קרא את מה שכתוב בו ולכן [איגוד הסופרים הלבנונים] השפיעו על שינוי ההחלטה הטיפשית. בסיום הכנס צוטט זנד כי כיום ישנו "עם ישראלי" שכולל בתוכו יהודים וערבים עם שפה וספרות ישראלית. הפתרון היחיד לסכסוך הישראלי – פלסטיני הוא הקמת מדינה אחת של כל אזרחיה בה יחיו יחדיו ישראלים ופלסטינים אך הוא פסימי באשר לאפשרות זו. דבריו של זנד אינם חדשים והוא מצדיק לחלוטין את הפלסטינים אשר מסרבים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית.[30]
תפיסותיו של זנד ממשיכות להכות גלים ולעורר התפעלות בעולם הערבי. למשל פרסום של העיתון המצרי הנפוץ, אלשורוק אלג'דיד. כתבתו של עזת חסין: "שלמה זנד: לא יוג'ד שי אסמה אלשעב אליהודי"[שלמה זנד: אין דבר כזה העם היהודי].[31] המאמר הוא חלק מסדרת מאמרים שבוחנת את המיתוסים המכוננים של המדיניות הישראלית. הכותב מתמקד לדבריו בשני נושאים האגדה על העם היהודי הנבחר ואגדת הארץ המובטחת המשווקות בהצלחה על ידי הציונים ומספקים צידוק היסטורי להקמתה של הישות הציונית הלוחצת על אדמת פלסטין.
העיתון מדגיש כי הערעור לתפיסה ציונית שקרית זו מגיע מבפנים, מתוך ישראל – פרופסור ישראלי להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת תל אביב. שלמה זנד בספרו מגלה עומק היסטורי (הדגשה שלי) בו חושף את השקר שבתורה והשקר הציוני לפיו היהודים גורשו בשנת 70 לספירה ואז יצאו לגלות. גלות ממנה שבו חזרה לאדמתם והקימו את מדינת ישראל. הכתבה חוזרת על תפיסותיו הידועות של זנד לפיהן היהודים היום הם תערובת של גזעים שונים וכי הפלסטינים הם צאצאי הפלחים היהודים הקדומים. חסין מדגיש כי טיעוניו של זנד מערערים עד היסוד את הלגיטימציה של הטענות הציוניות. ישראל כמדינה הוקמה בחטא של גירוש תושביה המקוריים של הארץ [הפלסטינים] שישבו בה מדורי דורות.
הכותב מדגיש את דבריו של זנד כי לקח לו זמן רב לפני שפרסם את ספרו וכי עשה זאת רק לאחר שקיבל את קביעותו כפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב. קבלת המעמד הזה אפשרה לו מעין חסינות אקדמית לפרסם את ספרו ולחשוף את האמת על העם היהודי המדומיין.
בסוף הכתבה מובעים תגובות הקוראים שכמובן מביעים שמחה על מה שקראו. כך למשל כותב טארק וליד. "אני לא יודע מה לומר באמת. האדם הזה שלמה זנד הוא באמת משהו מדהים. אני מרגיש גאווה ובאמת רוצה להודות לו על ספרו. הוא באמת יהודי אמיתי. מגיבים נוספים כמו מחמוד פתחי מנצור או פאוזי מג'ד, מציינים כי הם! היהודים וכל העולם יודעים את האמת לפיה ליהודים אין שום זכות בפלסטין אז למה היהודים ממשיכים לגור שם. מחמוד אף הפנה שאלה זו לזנד. אין ספק שספרו של זנד קלע לדעת הקהל הערבית.
נקודת המבט של תנועת הפתח והרשות הפלסטינית
תנועת הפת"ח גם כן תמכה ותומכת במחקרו של זנד. ב-30 בספטמבר 2010 פורסם באתר התנועה אלמוקף, כי יצא לאור על ידי המרכז הפלסטיני ללימודים ישראליים הספר המצאת העם היהודי של שלמה זנד.[32] העיתון שמח לבשר לקוראיו כי יצא פרסום חדש בערבית של הספר על ידי הוצאת אלמכתבה אלאהליה בעמאן. הספר יצא בתרגום ערבי משובח שהושלם על ידי סעיד עיאש ונערך על ידי אסעד זעבי בצורה מבוארת ומופשטת. הפרסום אינו חוסך מחמאות מהספר.
"הספר הזה הוא אחד הספרים המרגשים ביותר כי אין דבר יותר מרתק מכתיבת ההיסטוריה היהודית אשר פורחת בשנים האחרונות. שלמה זנד פתח במסע של מחקר מעמיק שנמשך על פני אלפי שנים אחורה. מסקנתו הסופית אותה הוא מוכיח בפירוט היא כי היהודים אשר חיים היום בישראל ובמקומות אחרים בעולם אין להם קשר ואינם צאצאי העם הקדום אשר חי בממלכת יהודה במהלך תקופת הבית השני… זה כמובן סותר את הטענה הציונית על שיבת עם ישראל לארצו." הכתבה חוזרת שוב על טענותיו של זנד בדבר מוצא היהודים כיום מתרכובת עממים.[33]
המאמר מדגיש כי היהודים אינם גזע אחד כפי שטענו תמיד ההיסטוריונים הציוניים מהמאה התשע עשרה ואילך. הם ניצלו את המיתולוגיה היהודית כדי ליצור עם יהודי יש מאין ופיתחו תפיסה גזענית שהובילה לגירושם של הערבים ב-1948. המאמר ממשיך לצטט מספרו של זנד בהרחבה ובהערצה. בהקדמה למהדורה הערבית הוסיף העורך כי יש להאשים את ההיסטוריונים הציוניים על כך שנטלו חלק בעיוות ההיסטוריה שהובילה לפשע כלפי הפלסטינים. הפלסטינים הרי הם חלק מעם מוסלמי אחד ששורשו אחד. זנד מראה לשיטתם, את כל העיוותים שבתפיסה הציונית וחושף את שקרי הציונים ומכאן חשיבותו האדירה לעם הערבי והפלסטיני. המאמר חוזר על דברי הברכה שקיבל הספר מהסופר הלבנוני הנודע אליאס ח'ורי, ד"ר ח'אלד אלחרוב וד"ר מאהר אלשריף שהוזכר קודם לכן. המברכים מדגישים את שלילתה של לאומיות יהודית ומוצא יהודי משותף.
המסקנה אם כן של המרכז ללימודים פלסטינים בתנועת הפתח ברורה. אם ליהודים אין שורשים אמיתיים בארץ ואין לאומיות יהודית אמיתית אז למה מגיעה ליהודים מדינה? למה היהודים פיתחו תיאוריה לפיהן הם עם אחד משורש קדום שחוזר לאדמתו? הרי זהו שקר. הציונות היא בסך הכול קולוניאליזם אירופאי שעדיין שורד בפלסטין ואין לו שום זכות קיום. כמובן שהם מודים לזנד על עזרתו האדיבה לדה לגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית.
ההמשך – פברוק ההיסטוריה היהודית
ספרו של זנד הוא בעל חשיבות רבה כפי שטורחים להדגיש בעיתון אלאיאם, הנוטה לייצג את עמדתה של הרשות הפלסטינית.[34] הספר הרי מערער את הלגיטימציה של ישראל על מקומות כמו קבר רחל או מערת המכפלה. למה להאמין לתיאוריה של קבר רחל ולא לכך שבמקום ישנו מסגד בלאל בן רבאח? מה הקשר היהודי למערת המכפלה? הרי את הכול הציונים המציאו כפי שטוען זנד בספרו המפורסם. משום מה בוועדות האו"ם העדיפו לקבל את הגרסה הפלסטינית והערבית שזנד מציגה ולא את הגרסה ההיסטורית היהודית הנסמכת על מקורות היסטוריים רבים של עולי רגל יהודיים ואחרים לאורך כל הדורות.
במאמרו של חסן אלבטל, "שלמה זנד, אלהסתיריה ואלהסתוריוע'ראפיה" שלמה זנד, היסטוריה והיסטוריוגרפיה].[35] לפי דבריו של המחבר, ההיסטוריה היהודית קיבלה בתקופה האחרונה ביקורות שליליות הסותרות אותה בזו אחר זו. הביקורת הראשונה היא מהוותיקן לפי משמעות המושג הארץ המובטחת אינה ארץ ישראל אלא משהו אחר. הביקורת השנייה היא של ארגון אונסק"ו, ארגון התרבות והמורשת של האו"ם. ביקורת על ההיסטוריה היהודית הפוליטית הרואה במסגד בלאל בן רבאח את קבר רחל. אונסק"ו גם שללה את ההיסטוריה היהודית הפוליטית לגבי חרם איברהימי (מערת המכפלה) המופיע ברשימת המורשת היהודית. המחבר צודק בדבריו. בשנת 2001 שינתה הרשות הפלסטינית את ספרי הלימוד שלה כדי למחוק סממנים היסטוריים יהודיים. כך למשל, קבר רחל שהופיע בספרי הלימוד הפלסטינים כמקום קבורתה של אם אדוננו יוסף ואשתו של יעקב הפך להיות מסגד בלאל בן רבאח.[36]
לו היו שואלים את שלמה זנד, מחבר הספר המצאת העם היהודי תשובתו הייתה שונה, מוסיף הכתב. שלמה זנד היה אומר: "אני ישראלי, והעברית היא שפת כתיבתי וחלומותיי אך האם ניתן לשחק בהיסטוריה היהודית?" זנד, מוסיף הכתב, אינו הראשון אשר סותר את המיתוסים היסודיים שעליהם הוקמה מדינת היהודים. אולם זנד מיזג בכתיבתו את מחקריהם של רבים אחרים שדגלו בתפיסותיו על הלאומיות היהודית. מה שקרה ב-1948, כלומר הנכבה, לא זעזע את המצפון היהודי, שממשיכים להצדיק זאת. זנד על פי העיתון, אינו סותר את זכותה של ישראל להתקיים אך לתפיסתו מה שהוא שקר כלומר המיתוסים היהודיים הדמיוניים אסור להם להמשיך ולהתקיים. עמדתו של זנד היא כי זכותה של ישראל להתקיים דומה לזכותו של תינוק שנולד כתוצאה ממעשה אונס להמשיך ולחיות. לקהילות היהודיות אין שום שורשים היסטוריים בשטחה של מדינת ישראל.
כאן שואל הכתב את דעתו של צברי ג'רייס האם ניתן לקבל את עמדתו של הסופר "הציוני" זנד? תואר הלוואי הציוני מופיע בגרשיים בגוף הידיעה בערבית ולא לחינם. מי שנקרא לפסוק בעניין זה הוא צברי ג'ריס, ראש המרכז הפלסטיני למחקר של אש"ף. לדעת ג'ריס, מדינת ישראל אכן קיימת אך מדינת פלסטין לא. מה שהעניק לישראל את נחיצותה ותכלית קיומה הוא אותם מיתוסים מכוננים של חזרת עם ישראל לארצו אחר גלות ארוכה. העם הערבי הפלסטיני שבוי במיתוסים האלו של ישראל. לכן לספרו של זנד יש חשיבות עצומה שכן הוא קובר את אותם מיתוסים ומקנה לפלסטינים את זכותם לעצמאות ולמדינה. "זנד אולי לא גילה משהו חדש אך הוא חידש את הישן".[37]
עו"ד צברי גריס נחשב באש"ף כבר סמכא לתולדות ישראל. בשנות השישים הקים צברי ג'ריס יחד מנצור כרדוש ואחרים את תנועת אלארד. תנועה שהוצאה אל מחוץ לחוק משום שפעלה נגד מדינת ישראל. ג'ריס הוא ערבי ישראלי יליד פסוטה שלמד משפטים באוניברסיטה העברית, ניצל את הידע המשפטי שלו כדי לפעול נגד מדינת ישראל. ב-1965 ניסה ג'ריס לרוץ עם מקימי תנועת אלארד לכנסת אך בית המשפט העליון פסל את המפלגה.[38] ב-1970 עזב ג'ריס את ישראל תוך הסכם עם השב"כ ועבר להתגורר עם אשתו בבירות. שם התאקלם עד מהרה בשורות אש"ף, ניהל את המרכז למחקרים פלסטיניים ושימש כיועץ לענייני ישראל, ליו"ר אש"ף, יאסר ערפאת.[39]
עמדותיו הלאומניות של ג'ריס ידועות וכן השקפותיו לגבי ההיסטוריה היהודית של הארץ. עמדותיו פורטו בהרחבה בספרו אלתאריח' אלצהיוניה שיצא לאור בבירות בשנת 1981.[40] "משום מה", עמדותיו אינן שונות מהותית מעמדותיו של זנד. לאחר גירוש אש"ף מלבנון נדד ג'ריס לתוניס עד שחזר לכפרו פסוטה בשנת 1996 בעקבות תמיכתו בתהליך השלום ובהסכם אוסלו. בשנת 2006 אף ייצג את אחיו, ג'ריס ג'ריס, ראש מועצת פסוטה לשעבר, שנחשד ביצירת קשר עם אנשי חיזבאללה.[41] לאור מעמדו של ג'ריס באש"ף, הן כחבר המועצה הלאומית הפלסטינית והן כיועץ ערפאת ולאור מעמדו כהיסטוריון פלסטיני לתולדות עם ישראל והציונות, הרי שדבריו מעניקים מעין "תעודת הכשר" פלסטינית לספרו של זנד.
בסופו של יום, מציין חסן אלבטל באופן רטורי כי יש להסכים שישנו עם ישראלי ולא עם יהודי, שנולד בחטא, שפתו עברית ותרבותו ישראלית. אך לא ברור כלל מהי מידת מרכזיותו וקשריו של עם זה עם שאר הקהילות היהודיות בעולם. לעומת זאת ישנו עם פלסטיני ששפתו ערבית ותרבותו ערבית ולו קשרים עמוקים עם העולם הערבי והאסלאמי שמסביבו. אם כן, ברור למי יש לגיטימציה להקים מדינה ולמי אין לגיטימציה להקים מדינה בפלסטין.[42]
תמיכה במדיניות חמאס
חמאס הוא ארגון המוגדר כארגון טרור הן בישראל והן בארצות הברית ובמדינות נוספות. אמנת חמאס שפורסמה בשנת 1988, שוללת לחלוטין את זכותו של העם היהודי ולו על חלק מאדמת פלסטין. אדמת פלסטין היא אדמת וקף – אדמת הקדש השייכת לדורות המוסלמים כולם. לכן, אין סמכות לאף גורם ערבי או מוסלמי לוותר על חלק כלשהו מפלסטין.[43] "יוזמות ומה שקרוי פתרונות של שלום וועידות בינלאומיות עומדים בסתירה לעקרונותיה של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו של פלסטין הוא חרם – חילול הקודש המכוון נגד חלק מן הדת ועבירה דתית חמורה.[44] האויב היהודי מתואר כנאצי שאינו מבחין בין זקנים, נשים וטף. האמנה מתארת את הצעדים אותם נוקטים הנאצים היהודיים הכוללים מחנות מעצר, גזילת אדמות, החרבת בתים והגליה תושבים. הגליה המונית כמו הנכבה ב-1948 היא גם סוג של רצח.[45]
ביום שבת 27 בדצמבר 2008 נפתח מבצע עופרת יצוקה אשר נמשך עד יום 18 בינואר 2009. יום סיום המבצע היה גם יום כניסתו של ברק חוסין אובמה לתפקידו כנשיא ארצות הברית. במהלך המלחמה זכו אנשי חמאס הנלחמים ברצועה תמיכה מכיוון בלתי צפוי לכאורה, תמיכה אשר הובעה בראיון עם שלמה זנד שפורסם בהבלטה ברחבי העולם הערבי. זנד ביקר בחריפות את מדיניות ישראל החותרת לפגוע בארגון חמאס אשר מאיים להורגה ויורה טילים על ישובים אזרחיים שלווים מתוך רצועת עזה. חמאס הרי נאמנה להצהרותיה בדבר המשך ההתנגדות עד לחורבן ישראל.[46]
באתר הסטודנטים לרפואה של אוניברסיטת דמשק התפרסמה כתבתו של חכים פעאל תחת הכותרת: "וג'הה נט'ר ללנקאש, שלמה זנד: הל חסרת אסראאיל אלחרב?" [נקודת השקפה לדיון, שלמה זנד: האם ישראל הפסידה במלחמה?].[47] בפתח דבריו מציין חכים כי קרא מאמרים רבים של אנשי שמאל ישראליים אך התרשם רבות בעיקר מכתיבתו של שלמה זנד. הכותב מגדיר את זנד כאחד מאנשי הרוח הדגולים בישראל. הכתב גם הוא תומך בהשקפתו של זנד לפיה אין להכיר בישראל כמדינה יהודית אך יש לאפשר לה להתקיים בדומה לתינוק שנולד כתוצאה מאונס.
במאמר מביע שלמה זנד את עמדתו נגד המלחמה בחמאס. כשהוא נשאל מה לגבי התקפות הטילים המשוגרים נגד אזרחי ישראל הוא מצוטט: "זה נכון, זה לא נורמאלי שיורדים טילים על ישראל. אבל האם זה נורמאלי שישראל לא החליטה עד היום מהם גבולותיה? המדינה הזאת אשר אינה סובלת את הטילים היא גם אותה מדינה אשר אינה מוכנה לקבל את גבולות 1967. כיוון שהיא דחתה את יוזמת הליגה הערבית משנת 2002 שלפיה תקבל הכרה מלאה בגבולות 1967".[48] במילים אחרות, ישראל היא האשמה במצב שנוצר כיוון שהיא אינה מוכנה להתכנס לגבולות 1967. סירובה של ישראל אליבא דזנד, לתוכנית הליגה הערבית די בו כדי לשלול מישראל את זכות ההגנה העצמית ומצדיק את תקיפת אזרחיה.
כשנשאל זנד אבל חמאס אינו מוכן להכיר כלל בזכות קיומה של ישראל אם כן מה משנה עניין הגבולות של ישראל השיב: "חמאס היא תנועה חסרת הבנה ואינה פועלת לפי כללי הדיפלומטיה." התנועה, לפי דברי זנד, הרי הציעה לישראל הודנה למשך תקופה ארוכה ברצועת עזה ובגדה המערבית אבל ישראל דחתה את הצעת חמאס כיוון שהיא רוצה להמשיך ולחסל את אנשי התנועה. ישראל צריכה לחזק את ידי המתונים שבחמאס. "אני איני מזדהה עם עמדות חמאס ועם האידיאולוגיה הדתית של התנועה אבל אני כישראלי והיסטוריון איני שוכח כי אלו שיורים עכשיו טילים הם צאצאי אלו שהיגרו מיפו ואשקלון בשנת 1948".[49] (הדגשה שלי).
זנד מסנגר על חמאס רבות במהלך הכתבה. כנשאל מדוע חמאס יורים הרי ישראל התנתקה מהרצועה? השיב: "זהו אבסורד. דמיין כי גרמניה היום תכבוש רק את צפון צרפת ולא את דרומה כפי שעשתה באמת ב-1940. האם תשלול מצרפת את זכות ההגדרה העצמית על השטח שנכבש? נסיגת שרון מעזה הייתה חד-צדדית כיוון שהוא לא רצה לעשות שלום עם ערפאת. שרון לא הכיר בכיבוש הגדה המערבית. הפלסטינים אינם דורשים שמורת טבע כמו האינדיאנים בעזה. הם דורשים מדינה פלסטינית עצמאית על הגדה המערבית ועזה".[50] לכן, לפי זנד יש לחמאס זכות להמשיך ולירות טילים על ישראל עד לשחרור המלא גם של הגדה המערבית.
לאור זאת זנד מתפלא על השאלה הבאה שהפנו כלפיו. מדוע חמאס משתמש באוכלוסיה האזרחית כמגן אנושי? תגובתו היא שזוהי צביעות מצד ישראל להעלות טענה כזאת בכלל. האם שכחת את דברי מאו דזה דונג (מנהיג המהפכה הקומוניסטית הסינית ושליט סין בין השנים 1976-1949), כי כל תנועת התנגדות צריכה לפעול בקרב האוכלוסייה שלה כמו דג במים? משמעות דבריו של זנד הם כי לחמאס יש הצדקה מלאה לפעול מתוך ריכוזי אוכלוסיה אזרחית. לצה"ל אין שום הצדקה לפעול נגד תנועת חמאס, אותה מגדיר זנד, תנועה לשחרור לאומי בדומה לתנועה הקומוניסטית בסין ובמקומות אחרים.[51]
לדבריו של זנד, ישראל נוצחה חלקית על ידי אש"ף במהלך האינתיפאדה הראשונה לכן ישראל הכירה בארגון לשחרור פלסטין ונתנה לו הזדמנות לכונן עימו שלום. ישראל צריכה לנקוט כך גם לגבי חמאס להכיר בו ולתת לו הזדמנות למשא ומתן. אבל ישראל לפי זנד, מבינה רק כוח והוא מקווה כי אובמה ילחץ על ישראל לעשות שלום כפי שקרטר כפה על ישראל לעשות שלום בקמפ דיויד לאחר שמצרים השיגה חצי ניצחון במלחמת 1973.
מאמרו זה של זנד בו הוא מצדיק את החמאס ומבקר בחריפות את פעולת ישראל בעזה זוכה גם הוא לפופולאריות רבה בתקשורת הערבית. כך למשל באתר העיתון אלאואן, הכתב מח'תאר אלחלפאוי אף הוא מבליט את הראיון שנערך עם זנד וצוטט לעיל בכותרת דומה להפליא.[52] נקודת המבט של הכותב היא אסלאמית. הכותב חוזר על השאלה כיצד ניתן לפרש את מה שקרה במלחמה ומי ניצח במלחמת עזה. לדעתו למרות שהחמאס ניצח, בסופו של דבר ישראל הראתה בשלושה שבועות של הרס וזוועה כי היא מעל לחוק הבינלאומי בכך שביצעה פשעי מלחמה. הכותב מביא בהרחבה את המאמר שצוין עם שלמה זנד וגישתו כלפי החמאס. במאמר זנד מדגיש כי עיתוי המלחמה מבחינת ישראל היה מושלם בשל הבחירות לכנסת שהיו בסמוך. שר הביטחון, אהוד ברק פעל מתוך שיקולי בחירות וביצע בליץ בתושבי רצועת עזה. (הדגשה שלי). בבליץ של אהוד ברק נהרגו 1300 פלסטינים ונפצעו יותר מ-5000 איש. ברק דאג להוציא את הטנקים מרצועת עזה בדיוק לפני הבחירות לכנסת ובדיוק ביום כניסתו של ברק אובמה לבית הלבן. בשל שיקולי הבחירות דאג ברק להפציץ את עזה תוך הימנעות מסיכון חייהם של חיילי צה"ל.
זנד מודע לכך כי דבריו חריגים מאוד בחברה הישראלית. לגישתו, אין לו מה לפחד מאף אחד בשל דבריו המקוממים. יש לו קביעות באוניברסיטת תל אביב לכן קשה יהיה לפטרו מעבודתו (כך מצוין במפורש בכתבה). בישראל הדמוקרטית יש חופש ביטוי נרחב כך שהוא יכול לשאת את דבריו, יהא תוכנם אשר יהא. בראיון עימו בזמן מלחמת עזה אותה הוא מכנה טבח, הוא מציין כי למרות שהוא מרגיש בודד הוא אינו מפחד. לדבריו יש תמיכה מסוימת בעמדותיו כפי שעלה בהפגנה שנערכה ב-3 בינואר 2009 בתל אביב נגד המלחמה בעזה. הפגנה בה השתתפו אלפי בני נוער.[53]
ניתן להראות עוד אזכורים רבים מספור לשלמה זנד בתקשורת הערבית. כל הציטוטים מפיו רק משבחים את דבריו התומכים לחלוטין בזכויות הפלסטיניות ומתעלמים לרוב, מהזכויות של ישראל והעם היהודי. כיוון שאין עם יהודי ומדינת ישראל נולדה בחטא גזילת אדמות הפלסטינים הרי שזכותה של מדינת ישראל להתקיים היא כזכותו של ילד שנולד ממקרה אונס. מבחינה מחקרית כאמור אין זנד מחדש דבר. ספרו למעשה אף תומך בתזה הנאצית לפיה אין עם יהודי מהגזע השמי והעם היהודי הנוכחי הוא תערובת גזעים נחותה.[54] אין זה מפליא שדווקא צרפת ארץ האנטישמיות העולה, ארצו של דרייפוס זיכתה אותו בפרס יוקרתי בגין ספרו.[55] בעת קבלת הפרס ציין זנד כי "הספר אינו ציוני אך גם לא אנטי ציוני".[56] זנד צודק בהגדרתו, הספר פשוט אנטי יהודי.
[1] ד"ר שאול ברטל הוא מרצה לעניינים פלסטינים באוניברסיטת בר-אילן, חיבר מאמרים רבים ומחבר הספר הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון, 1956-1949 (ירושלים, 2009). וכן The Fedayeen emerge, The Palestine – Israel Conflict, 1949-1956 (Bloomington, 2011).
[2] ראה ספרה של הדסה בן עתו, השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון (ת"א, 1998), ע' 339-332.
[3] שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי (ת"א, 2008). דן לחמן, "מתי ואיך הומצא העם היהודי," e-mago , מגזין לענייני תוכן ותרבות, מ-30 באפריל 2008. http://www.e-mago.co.il/Editor/myth-2262.htm.
[4] ישראל ברטל, "המצאת ההמצאה," הארץ, מ-28 במאי 2008. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/987520.html. כמו גם ספריו הרבים העוסקים בנושאי הלאומיות היהודית וסותרים מניה וביה את ספרו של זנד.
[5] דב בן מאיר, גלותו וגאולתו של העם היהודי, הישרדות, יצירה, קוממיות (ת"א, 2010).
[6] ראה בהקדמה לספר וכן בכריכתו ובאתר. http://www.ybook.co.il/htmls/%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%95_%D7%95%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%AA%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%A2%D7%9D_%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99.aspx?c0=20624&bsp=13584.
[7] שאול ברטל, "מי המציא את המצאת העם היהודי", e-mago , מגזין לענייני תוכן ותרבות, מ- 4 ביוני 2010. http://www.e-mago.co.il/Editor/history-3366.htm. במאמר גם ציטטתי בהרחבה מתוך ספרו של זנד ומסקנותיו.
[8] מחמד מסבאח חמדאן, אלאסתעמאר ואלצהיוניה אלעאלמיה (צידון, 1967). זוהי גם מסקנתו המפורשת בפרקו השמיני של ספרו. ע' 112-94.
[9] חסן אלבאש נולד בשנת 1947 בחיפה בפלסטין. משפחתו היגרה לדמשק שבסוריה במהלך הנכבה ב-1948. אלבאש רכש תעודת הוראה בשפה הערבית באוניברסיטת דמשק בשנת 1973. מאוחר יותר אף סיים דוקטורט בלימודי דתות. בהמשך דרכו עסק גם בעיתונות רבה ומגוונת. כך למשל ערך את מג'לאת אלג'האדיה. חסן אלבאש נחשב כחוקר מוביל של התרבות הציונית והדת היהודית. חיבר עד כה 32 ספרים מרביתם עוסקים בנושאים אלו וכוללים השמצות רבות של הדת היהודית והצגת הזיוף שיש בתורה ובנצרות. מבין ספריו: אלפכרה אלצהיוניה ואלאדב אלענצארי [המחשבה הציונית והספרות הגזענית] (דמשק, 1979); מנהאג' אלג'האד אלקראני [שיטות הג'האד בקוראן] (דמשק, 1991); אלאנסאן פי מיזאן אלקוראן [האנושיות במאזני הקוראן] (טריפולי-לוב, 1992); הקוראן והתורה אין יתפאקאן ואין יפתרקאן? [הקוראן והתורה במה הם מסכימים ובמה הם חולקים?] (דמשק, 2000); אלעמליאת אלאסתשהאדיה [פעולות ההקרבה למען קידוש האל] (דמשק, 2003) ועוד רבים בסגנון זה.
[10] חסן אלבאש, אלתרביה אלצהיוניה, מן ענסריה אלתורה –אלא דמויה אלאחתלאל (ללא ציון מקום הוצאה, 2003-2002), ע' 19-18.
[11] שם, ע' 24.
[12] Leon T. Hadar, "Book Review: The Invention of the Jewish People." Middle East Policy, August 26, 2010.
[13] מתוך תפילת שמונה עשרה הנאמרת על ידי יהודים דתיים שלוש פעמים ביום.
[14] שלמה זנד, מי המציא את העם היהודי, ע' 183-182.
[15] דורי גולד, המערכה על ירושלים, האתגר המדיני של ישראל (ת"א, 2008), ע' 130-126.
[16] שם, שם.
[17] סיד קטב, מערכתונה מע אליהוד (קהיר, 2000). הספר נכתב במקורו בשנת 1954 ואני מחזיק מהדורה מספר 20 של הספר. שהוא "ספר חובה לכל מוסלמי" כפי שכתוב על כריכתו.הספר מתאר את המאבק ביהודים לאורך הדורות וכמובן את חובת המלחמה נגדם.
[18] RussiaToday, מ-4 באוגוסט 2009. http://www.youtube.com/watch?v=cq6EPYLfcM0.
[19] Anita Shapira, "REVIEW ESSAY, The Jewish-people deniers", The Journal of Israeli History
Vol. 28, No. 1, March 2009, pp. 63–72
[20] Eric Rouleau, "The ‘ethnic cleansing’ of Palestine. Are the Jews an Invented People?," Le Monde Diplomatique, May 2008. http://mondediplo.com/2008/05/18invented. מתוך המהדורה האנגלית של העיתון, המתורגם ומופץ ב-25 שפות שונות.
[21] דורי גולד, המערכה על ירושלים, ע' 128-127.
[22] מאהר אלשריף, "שלמה זנד, ואלאח'תראע אלשעב אליהודי," מ-6 ביוני 2009. פורסם באתר מפלגת העם הפלסטינית. http://www.palpeople.org/atemplate.php?id=1041.
[23] במהדורה העברית של הספר, כיצד ומתי הומצא העם היהודי, מוקדש הספר על ידי המחבר שלמה זנד לבנותיי אדית וליאל ולכל בני דורן החפצים בשוויון.
[24] מאהר אלשריף, "שלמה זנד, ואלאח'תראע אלשעב אליהודי," מ-6 ביוני 2009. פורסם באתר מפלגת העם הפלסטינית. http://www.palpeople.org/atemplate.php?id=1041.
[25] ראה סיפורו האישי של שלמה זנד על קשריו החברתיים עם מחמוד דרוויש. שלמה זנד, כיצד ומתי הומצא העם היהודי, ע' 19-16.
[26] עצאם אלכרד, "אלמאורח' אלאסראאילי שלמה זנד: 'אלשעב אליהודי', שי ח'יאלי תם אח'תראע במפעול רג'עי ו'אסטורה' קאמת עליה דולה אסראאיל," אלקדס, מ- 4 בדצמבר 2009. http://www.alquds.com/node/219572.
[27] שם, שם.
[28] שם, שם.
[29] שם, שם.
[30] ראה: שלמה זנד, "איך משתייכים לעם," הארץ, מ-26 בספטמבר 2010. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1190777.html.
[31] עזת חסין, "לא יוג'ד שי אסמה אלשעב אליהודי," אלשרוק אלג'דיד, עדכון אחרון לכתבה מ-19 בפברואר 2011. http://www.shorouknews.com/ContentData.aspx?id=197628&terms=%D8%B4%D9%84%D9%88%D9%85%D9%88+%D8%B3%D8%A7%D9%86%D8%AF. ראה גם כתבתו של העיתונאי המצרי, האדי חסין, "שלמה זנד: לא יוג'ד שי אסמה אלשעב אליהודי," מתוך האתר, לוג'ה אללה ואלמסר [לשם האל ומצריים], מ-23 במרץ 2010. http://lmasrna.blogspot.com/2011/01/blog-post_7768.html.
[32] אלמוקף- סחיפה אלקטרוניה אלערביה אלפלסטיניה [העמדה – עיתון אלקטרוני ערבי פלסטיני] היוצא לאור על ידי תנועת השחרור הלאומי הפלסטיני–פתח. בלוגו של העיתון מופיעים סמלי פתח וביוגרפיות של בכירי פתח בעבר ובהווה. הכותרת: "סדר ען אלמרכז אלפלסטיני ללדראסאת אלאסראאיליה : כתאב אחתראע אלשעב אליהודי לשלמה זנד," מ- 30 בספטמבר 2010. http://almawqef.com/spip.php?article1898.
[33] שם, שם.
[34] ראה נביל ח'טיב, מבנה התקשורת הפלסטינית (אוניברסיטת תל-אביב, מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, פברואר 2003), ע' 4. העיתון בעריכתו של אכרם הנייה מצוי אומנם בבעלות עסקית פרטית אך יושב ברמאללה ותומך בעמדות הרשות הפלסטינית.
[35] חסן אלבטל, "שלמה זנד, אלהסתיריה ואלהסתוריוע'ראפיה", אלאיאם, מ- 2 בנובמבר, 2010. http://www.al-ayyam.com/znews/site/template/article.aspx?did=152490&date=11/2/2010.
[36] איציק וולף, "שטיפת המוח בחינוך הפלסטיני, קבר רחל? מסגד בלאל אבן רבאח", News 1, מ- 20 בינואר 2011. http://www.news1.co.il/Archive/001-D-259347-00.html.
[37] חסן אלבטל, "שלמה זנד, אלהסתיריה ואלהסתוריוע'ראפיה", אלאיאם, מ- 2 בנובמבר, 2010. http://www.al-ayyam.com/znews/site/template/article.aspx?did=152490&date=11/2/2010
[38] ראה: ע"ב 1/65 – יעקב ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית. פ"ד יט(3), 365 ,עמ' 390-391.
[39] יאיר אטינגר, "מימשתי את זכות השיבה", הארץ, מ-17 בנובמבר 2004. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=502710&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0.
[40] צברי ג'ריס, תאריח' אלצהיוניה [ההיסטוריה הציונית], (בירות, 1981).
[41] ג'קי חורי, "חשד: ראש מועצה לשעבר גויס למודיעין האירני", הארץ, מ-1 באוגוסט 2006. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=927429.
[42]חסן אלבטל, "שלמה זנד, אלהסתיריה ואלהסתוריוע'ראפיה", אלאיאם, מ- 2 בנובמבר, 2010. http://www.al-ayyam.com/znews/site/template/article.aspx?did=152490&date=11/2/2010
[43] אמנת חמאס, סעיף 11. ניתן לצפות בתרגום עברי של אמנת חמאס באתר מכון ראות. http://reut-institute.org/data/uploads/officialheb/20060206Hamas%20Covenant.pdf.
[44] אמנת חמאס, סעיף 13.
[45] אמנת חמאס, סעיף 20. כך למשל פרסום של התנועה האסלאמית בישראל (ללא ציון מחבר, רק את שם התנועה), ות'יקה עאאד [תעודת השב], (אם אל-פאחם, 2008) משווה בבירור בין 6,000,000 פליטים פלסטינים כיום לקורבנות השואה.
[46] "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד אשר יכרית אותה האסלאם כפי שהכרית את מה שקדם לה." דברי השהיד חסן אל בנא המצוטטים במבוא אמנת החמאס.
[47] חכים פעאל, "וג'הה נט'ר ללנקאש, שלמה זנד: הל חסרת אסראאיל אלחרב?," מוקע טלאב אלטב פי ג'אמעה דמשק, מ-10 בפברואר 2009. http://www.hakeem-sy.com/main/node/27694.
[48] שם, שם.
[49] שם, שם.
[50] שם, שם.
[51] שם, שם.
[52] מח'תאר אלחלפאוי, "הל חסרת אסראאיל אלחרב? חואר מע אל מאורח' אלאסראאילי שלמה זנד" [האם הפסידה ישראל במלחמה? דיון עם ההיסטוריון הישראלי שלמה זנד], אלאואן – מן אג'ל תקאפה, עקלאניה, עלמאניה ותנויריה [מגזין הזמן- לענייני תרבות, מדע, ידע ודת], מ-8 בפברואר 2009. http://www.alawan.org/%D9%87%D9%84-%D8%AE%D8%B3%D8%B1%D8%AA-%D8%A5%D8%B3%D8%B1%D8%A7%D8%A6%D9%8A%D9%84.html.
[53] שם, שם.
[54] ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין (ת"א, 1996), ע' 172-168. הבהרות של ד"ר ולטר גרוס ובכירים נאציים נוספים למופתי חאג' אמין אלחסיני ולגולים נוספים על ההבחנה בין שמי ערבי טהור לבין תערובת גזעים שונים שאינם שמיים ומכונה יהודים.
[55] מיה סלע, "עיתונאי צרפת העניקו לשלמה זנד את פרס היום לספר העיון של השנה", עכבר העיר, 12 במרץ 2009. http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,33972,.aspx.
[56] שם, שם.
כתבתי על ספרו של זנד ב״הערצה?״ אני מציע שתקרא את מה שכתבתי שנית (אם בכלל קראת את הבקורת שלי). אם בכלל הדגשתי שכל הגדרה של לאום מבוססת על מיתוסים תרבותיים והסטוריים ושאין כל סיבה להתייחס לתפישה הציונית בשונה מהתייחסתנו לכל מיתוס לאומי אחר, כמו האומה היוונית או הגרמנית. גם ניסיתי להסביר שהציונות כמו תנועות לאומיות אחרות, במיוחד במרכז ומזרח ארופה הינה יותר ״אורגנית״ מתפישות לאומיות ליבראליות, כמו הצרפתית והאנגלו-אמריקאית.
לאון שלום
צודק אין מדובר בהערצה וביקשתי לתקן זאת. יחד עם זאת הפיסקה המובאת במאמר בשמך, מצוטטת במדויק מתוך המאמר שלך.קרא אותו שוב ואת תגובתך. גם אם זנד לא הצליח לשכנע אותך במקורותיו, כפי שכתבת במאמר. ההגדרה לפיה לכל עם יש מיתוסים משלו והמיתוסים שזנד יוצא נגדם אינם שונים מהותית מהמיתוסים של עמים אחרים, היא בעיני גם כן הגדרה בעייתית ומהווה למעשה הסכמה כי ההיסטוריה כפי שמופיעה אצל היסטוריונים "ציוניים" היא בגדר סוג של מיתוס, שבעינך הוא לגיטימי, ואצל זנד לא.
שלום ד״ר ברטל
הפיסקה שתירגמת ושאתה מצטט מיועדת להיות סיכום קצר של הטיעונים המרכזיים של זנד ולא מציגה את הדעות האישיות שלי. אם הייתי כותב ביקורת של ספר שנכתב על ידי מאיר כהנא אביגדור הייתי עושה אותו דבר ולא הייתי מצפה שתאשים אותי שאני מקבל את טיעוניו. כפי שהסברתי בביקורת שלי אני לא מקבל את הניסיון של זנד להציג את הציונות כמעין מקרה מיוחד של מיתוס לאומי ואני שכל התנועות הלאומיות המודרניות — כולל היוונית, הגרמנית, הפולנית או האירית — מאמצות מיתוסים המשלבים טיעונים היסטוריים, סיפורי עם,
ואגדות דתיות. ציינתי שהרבה קבוצות לאומיות כמו הבאסקים או הכורדים לא השיגו עצמאות מדינית, בעוד שלאומה ה״פנאמית״ יש מדינה.מבחינה זאת כל אומה היא ״המצאה.״ ההיסטוריון פרי אנדרסון כינה אותן invented communities. בכל מקרה, לא נראה לי שמחקרו של זנד הוסיף הרבה לידע שלנו בנושא. המציאות היא שכיום קיימת קהילה יהודית-עברית-ישראלית עם כל האטריביוטים של לאומיות אורגנית — טריטוריה, היסטוריה, שפה, דת, וכו כדי להמשיך להתקיים כקהילה לאומית היא חייבת להיפרד asap מהקהילה הערבית-פלשתינאית-מוסלמית (לא נשארו הרבה נוצרים). כמו כן, על פי תפישתי יהודים שחיים מחוץ לישראל לאחר הקמת המדינה לא מהווים חלק מקהילה לאומית — אלא דתית.