ההרכב האתני- דתי של אוכלוסיית הארץ בראשית המאה ה- 16

 יוסף דרורי קבע במאמרו "ארץ ישראל במדינה הממלוכית, 1260 – 1516 ", שלטון הממלוכים והעות'מאנים, 1260 – 1804 , בעריכת אמנון כהן, 1981 , עמ' 12,

ש"בתקופה הממלוכית היתה תמורה בולטת ביחס המספרי שבין האוכלוסיה הנוצרית והאוכלוסיה המוסלמית. "הנוצרים הלאטינים גורשו ממנה". הרוב הנוצרי- מזרחי חוסל והארץ הפכה לארץ מוסלמית, עם מיעוט נוצרי קטן.

ערב הכיבוש הערבי ב- 640 היה בארץ רוב נוצרי. הרוב הנוצרי- מזרחי ראשיתו בתקופה הביזאנטית, במאות ה- 4-5 לס', כאשר הביזאנטים ניצרו את האוכלוסייה ההלניסטית, שהייתה מורכבת  מיוונים, מוקדונים, וטרנים של הצבא הרומי, סורים- ארמים ופיניקים שעברו תהליך הלניזציה וצליינים נוצרים מביצאנץ ואירופה שהשתקעו בארץ.

בעת הכיבוש הערבי (640 ) חל שינוי בהרכבו של הרוב הנוצרי. חלק ניכר מהעילית הכלכלית- חברתית המשכילה היוונית נרצחה או ברחה ונותרה בעיקר האוכלוסיה הסורית- ארמית.  אוכלוסייה זו שרדה את תקופת הכיבוש הערבי (640  -1099 ), כפי שקבע פרופ'  Robert Schick   מאוניברסיטת אל- קודס בירושלים המזרחית, במחקרו The Christian Communities of Palestine from .Byzantine to Islamic Rule, 1995 , p.9,81 .

החוקרים מסכימים שבעת הכיבוש הממלוכי היו הנוצרים  המזרחיים, עדיין, רוב. המוסלמים היו הקבוצה השנייה בגודלה. היהודים מנו בתחילה לא יותר מכמה אלפים, אם כי הייתה עלייה לארץ שהגדילה את מספר היהודים . גם השומרונים היו מיעוט קטן.

עפ"י הערכות החוקרים (ראה, פרק  6 חלק א' ) חיו, כאמור, בארץ בתקופה הצלבנית כ- 470,000 תושבים:

• הצלבנים הפרנקים מנו בין 100,000 ל- 120,000 ובקרבות עם הממלוכים רבים נהרגו ו/א נמלטו על נפשם ונותרו נזירים מעטים.
• נותרו 350,000 תושבים שמתוכם היו הנוצרים המזרחיים הקבוצה הגדולה ביותר. ומנו כ- 200,000 והמוסלמים מנו כ- 150,000.

הממלוכים הביאו לארץ מתיישבים חדשים:

הייתה הגירה מוסלמית לארץ בתקופה הממלוכית (דרורי, עמ' 41 ), בעידודם של השליטים הממלוכים. הפשיטה המונגולית על פני ארצות האיסלאם הביאה לגל הגירה של מוסלמים לארץ. מצפון פרס, ברחו הפליטים לצפון עירק ודרך הפרת לצפון סוריה ומשם למרכז הגליל: משפחות מצפון סוריה התיישבו בצפת. פליטים מונגולים, כורדים, נוודים תורכמנים ושהרזורים התיישבו בעתלית. חלק מהפליטים המונגולים הועברו לעזה. בשפלת החוף הנטושה רעו עדרי הנוודים התורכמנים. פליטים מצפון סוריה התיישבו בחברון ובירושלים.

כמו כן, הייתה הגירה מצומצמת בעלת אופי דתי מאנדלוסיה בספרד המוסלמית, מהמגרב, חצי האי קרים, אפגניסטן וטרנס אוקסניה. ( דרורי, עמ' 26 , 41 ).

בשל אובדן המסמכים המינהליים של השלטון הממלוכי חסרים נתונים מספריים על מספר המתיישבים שהובאו ע"י הממלוכים.

בשל חורבנן של ערי החוף ע"י הממלוכים, התרכזו התושבים שנותרו בארץ בפנים הארץ, בשפלה הפנימית וגב ההר. כמו כן הייתה אוכלוסייה בגליל ובהרי שומרון ויהודה.

הייתה בריחה של תושבים מפני פשיטות הבדווים מהכפרים לערים. תושבי כפרים בשומרון ברחו לעיר שכם ותושבי כפרים ביהודה ברחו לירושלים. אוכלוסיית ג'נין, בית שאן והעיירה קאקון גדלו.

הרוב הנוצרי- מזרחי (כ- 200,000 בראשית הכיבוש הממלוכי) הצטמק לקבוצה השנייה בגודלה אחרי המוסלמים.

התרשים בעמ' 40 במחקר של Hutteroth, Wolf – Dieter and Kamal Abdulfattah, Historical  Geography of Palestine, Transjordan and Southern Syria, 1977.

מתאר את חלוקת האוכלוסייה עפ"י דת באזורים השונים, עפ"י המפקד העות'מאני מ- 1596/7, כלומר, כ- 80 שנה, לאחר ההתמוטטות השלטון הממלוכי והכיבוש העות'מאני:

באזור עזה היה רוב מוסלמי , מיעוט נוצרי וקומץ יהודים ושומרונים.

באזור ירושלים היה רוב מוסלמי, ומיעוט נוצרי.

באזור השומרון היה רוב מוסלמי, מיעוט נוצרי וקומץ שומרונים.

באזור צפת (הגליל ) היה רוב מוסלמי ומיעוט יהודי וקומץ נוצרים.

עפ"י חישובי החוקרים חיו בארץ ישראל המערבית בסוף המאה ה- 16 , כ- 290, 206 תושבים (עמ' 43 ). המוסלמים היוו כ-60% – 70% מאוכלוסיית הארץ.

מסקנה: בתקופה  הממלוכית הצטמקה האוכלוסייה של הפרובינציה, הקבוצה הנוצרית- מזרחית הפכה למיעוט, חלו שינויים בהרכב האוכלוסייה המוסלמית, ומספר המוסלמים ירד לעומת התקופה הצלבנית. בתקופה הצלבנית הוערך מספרם בכ- 150,000 , אך ערב הכיבוש העות'מאני מנתה כל האוכלוסייה כ-  120,000(ראה, להלן ).

Rhode Harold, The Administration and Population of the Sancak of Safed in the 16^th Century, Ph.D, Dissertation, 1979 כתב, תוך הסתמכות על פרופ' ברנרד לואיס, שבדק את הנושא, שהרגיסטר שעליו הסתמכו החוקרים Hutteroth  ו- Kamal איננו מתאר עת המצב ב- 1595/6 אלא ב- 1548/9 ( עמ' 6 ב- Introduction ).

בין  1525/6 ו- 1548/9 חל, עפ"י המיפקד שחקרו Hutteroth & Kamal גידול באוכלוסיית הארץ. הארולד הסביר שהגידול נבע מכך שכפריים רבים שברחו בשלהי התקופה הממלוכית בשל מצב הביטחון, מגיפות, פגעי טבע, מסים כבדים וגיוס כפוי לצבא, החלו לחזור, כשהמצב הביטחוני התייצב בראשית השלטון העות'מאני ( עמ' 20 – 21 ).

אבל, יתכן שההבדל נובע מכך שהמיפקד של 1525/6 לא היה מקיף דיו ולא הכיל את כל הנתונים.

נוסף על המחקרים שכבר הוזכרו, יש מחקרים  נוספים העוסקים באוכלוסיית  ארץ ישראל המערבית עפ"י מסמכי מיפקדים שנערכו במאה ה- 16  תחת השלטון העות'מאני:

ברנרד לואיס, "ארץ ישראל ביובל הראשון לשלטון העות'מאני על פי פנקסי הקרקעות העות'מאניים" ארץ ישראל , כרך ד' , עמ' 170 – 187 , 1959 .

אהוד טולדנו, "סנג'ק ירושלים במאה הט"ז- התיישבות כפרית ומגמות דמוגרפיות" , בקובץ, בעריכת אמנון כהן, פרקים בתולדות ירושליםבראשית התקופה העות'מאנית, 1979 , עמ' 61 – 92 .

Amnon Cohen & Bernard Lewis, People and Revenue in the Towns of Palestine in the 16^th Century, 1978.

לא כל הנתונים במסמכים השונים שעליהם  מסתמכים החוקרים זהים. יש הבדלי גירסאות המקשים על הסקת מסקנות לגבי גודל והרכב האוכלוסייה. הארולד חקר רק את סנג'ק צפת  עפ"י מסמכים שונים מאלה של לואיס וחישוביו מבוססים על משפחה ממוצעת בעלת 5 נפשות בעוד שלואיס ערך חישובים לפי 6 נפשות משפחה ממוצעת.

המסמכים הנוגעים להרכב האוכלוסייה ב- 1525/6 עפ"י לואיס נותנים תמונת מצב של האוכלוסיה בשלהי השלטון הממלוכי:

הנתונים של המיפקד הראשון ב- 1525/6 , 8 שנים לאחר הכיבוש העות'מאני:

אזור (סנג'ק ) הגליל ובירתו צפת:

5,463 בתי אב, 360 רווקים ו – 86 חולים, נכים או פטורים ממסים

אזור (סנג'ק ) עזה ובירתו עזה:

5,183 בתי אב, 364 רווקים ו- 39 חולים, נכים ופטורים ממס

אזור (סנג'ק ) ירושלים ויהודה:

2,673 בתי אב, 120 רווקים ו- 8 חולים וכו'

אזור(סנג'ק ) השומרון ובירתו שכם אינם נכללים במיפקד.

אין מידע על השבטים הבדווים בנגב ובחלקים אחרים של הארץ במאמר של ברנרד לואיס.

לואיס חישב את גודל המשפחה הממוצעת עפ"י  6 נפשות. עפ"י חישוב זה היה מספר התושבים החלקי עפ"י המיפקד הראשון, כדלקמן:

אזור הגליל: 33,224 תושבים ( עפ"י הארולד היו בסנג'ק 24,299 תושבים, עמ' 182 ).

אזור עזה: 31,501 תושבים

אזור ירושלים : 16,166 תושבים

סה"כ: 80,891

מאחר שמיפקד האוכלוסין הראשון, 8 שנים לאחר הכיבוש , ב- 1525/6 לא כלל, כאמור, את אזור השומרון ובירתו שכם, היכן שהיה הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסייה ערבית. להשלמת התמונה יצורפו נתוני סנג'ק שכם,שכלל את  השומרון ושכם, מהמיפקד של 1533/9 :

1,375 בתי אב, 169 רווקים ו- 4 חולים וכו' , סה"כ 8,423 תושבים

סה"כ : כ- 90,000 .

לנתון זה יש להוסיף 30,000 בדווים. אמנון כהן וברנרד לואיס הביאו נתונים על האוכלוסייה הבדווית בסיפרם, Population and Revenue in the Towns of Palestine in the 16^th Century , עמ'17.  בסנג'ק עזה היו ב- 1525/6 30,000 בדווים (מספרם במשך המאה ה- 16 גדל משמעותית תחת השלטון העות'מאני. מספר הבדווים בסנג'ק עזה עפ"י המיפקד של 1533/9 היה 62,500) .

סה"כ: כ- 120,000 תושבים.

מתוך התאור אצל פרנקל (עמ' 20 ) מתברר שהגליל המערבי, אזור ירושלים וערי החוף, שהיו בעלי רוב נוצרי, בתקופה הצלבנית, התרוקנו מנוצרים ואת מקומם תפשו מוסלמים, מלבד בערי החוף שנותרו הרוסות. אבל, האוכלוסייה בכל האזורים הייתה דלילה.

המוסלמים

המוסלמים הפכו בתקופה הממלוכית לקבוצה  הגדולה ביותר באוכלוסייה ומנו עפ"י הערכה כ- 60%  -  70% מכלל האוכלוסייה.

האוכלוסייה המוסלמית התחלקה לעירונים, כפריים ושבטים נוודים. השבטים הנוודים היו מיעוט מתוך כלל האוכלוסייה המוסלמים, שהייתה ברובה כפרית, ומיעוטה עירונית.

רוב האוכלוסייה הייתה כפרית ומספר תושבי הערים היה נמוך, אם כי היה בהם רוב  מוסלמי, עם מיעוט נוצרי מזרחי, יהודי ושומרוני. המיעוטים התגוררו בירושלים, צפת, עזה, שכם, רמלה וחברון.

האזורים הכפריים בהם היו המוסלמים מרוכזים היו: השומרון,  יהודה, אזור עזה  והגליל.

השבטים הנוודים נהגו לחנות באזורי המדבר או בעמקים בהם היו ביצות (עמק יזרעאל ובית שאן ). הם עסקו בגידול צאן ובקר. מאחר שבאזור המדברי היה מרעה רק תקופה קצרה בחורף ובאביב, הם נהגו לנדוד עם עדריהם לאזורים המיושבים בהם היה מרעה בשפע. הם רעו את עדריהם באזור עזה, ירושלים, השומרון, הגליל והכרמל. השבטים התורכמנים היו בעלי עדרי בפאלו והעדיפו את עמק יזרעאל, בית שאן והחולה, על ביצותיהם.

אזור ירושלים ויהודה

התושבים המוסלמים היוו בנפת ירושלים, עפ"י מיפקד  1525/6 ,  75.2%  מתושבי הנפה, (אהוד טולדאנו, "סנג'ק ירושלים במאה הט"ז- התיישבות כפרית ומגמות דמוגרפיות", עמ' 79 .)לא כולל העיר ירושלים. מספרם הגיע ל- 7,196 .

העיר ירושלים

המקורות השונים נותנים הערכות שונות לגבי מספר תושבי העיר וגודל האוכלוסייה המוסלמית:

עפ"י  עדותו של משולם מוולטירא שביקר בעיר ב- 1481 חיו בשלהי המאה ה- 15 כ- 10,000 בתי אב מוסלמים. ( פרידמן, עמ' 26 ). אהוד טולידאנו הביא את ההערכה של ברנרד לואיס וא.ל.ברקאן שהסכימו שמשפחה ממוצעת היא בת 6 נפשות. מכאן, שבעיר ירושלים חיו כ- 60,000 מוסלמים.

אבל, עפ"י המיפקד ממחקרו של לואיס  ב- 1525/6 חיו בירושלים 3,696 מוסלמים.

בסנג'ק ירושלים המוסלמים מנו כ-   10,895 מתוך כ-  (לואיס )16,166.

אזור (סנג'ק ) הגליל

יש הבדלים בין הנתונים המובאים במחקר של ברנרד לואיס לבין הנתונים במחקר של רוד הארולד. ההבדלים נובעים מכך שכל אחד מהמחקרים הסתמך על סקרים שונים, שנעשו ע"י פקידים שונים, וכן מכך שברנרד העריך את גודל המשפחה הממוצעת כ- 6 נפשות ואילו הארולד העריך שגודלה היה 5 נפשות.

עפ"י לואיס:

במיפקד הראשון ב- 1525/6 היו באזור הגליל 33,224 תושבים.

בעיר בצפת היו 633 בתי אב+ 75 רווקים שהם 3,873 מוסלמים, ו- 693 בתי אב +75 רווקים שהם 4,233 .

מספר הכפריים היה 28,420  ורובם היו מוסלמים.

עפ"י הארולד:

בסנג'ק צפת היו 24,299  תושבים.

צפת  ב- 1525/6 היה מספר המוסלמים 3,644 (עפ"י טבלה 7.2 ,עמ' 174. ) נוסף לרובע המוסלמי , היה גם רובע כורדי. (עמ' 178 ). מספר התושבים בעיר צפת היה 4,804.

האזורים הכפריים

בטבלה 7.3 , עמ' 172 מביא הארולד נתונים על המספר הממוצע של האוכלוסייה הכפרית, שרובה הייתה מוסלמית, בסנג'ק צפת, ב- 1525/6 (בהנחה שמדובר בבתי אב)

מספר התושבים היה 19,495 .

באזור הכפרי של הסנג'ק היו כ-280 כפרים (הארולד, עמ' 160 ). רוב התושבים היו מוסלמים (עמ' 173). אין איזכור של הדרוזים שלבטח חיו בגליל וכנראה נכללו במספר המוסלמים. רוב הכפרים המעורבים היו של מוסלמים ונוצרים או מוסלמים ויהודים (עמ' 175 ). המספר 280 כולל 2 נפות שהיו בדרום הלבנון – תיבנין ו- Saqif .

האוכלוסייה השבטית הייתה מורכבת מ – 6 שבטים כורדים ושבט תורכמני אחד ומעט שבטים ערביים והייתה יחסית קטנה. ב- 1525/6 לא נמצאו שבטים באזור עכו וטבריה, אבל היו שבטים באזור נהר הירדן, בנפת צפת.

נפת טבריה   1525/6 :  (עמ' 176 )

27 כפרים של מוסלמים (2,835  עפ"י חישוב של 105 תושבים בממוצע לכפר, טבלה 7.3 עמ' 172 )

כפר אחד של מוסלמים ויהודים

2 כפרים של מוסלמים ונוצרים

2 כפרים של נוצרים

הפקידים לא רשמו את מספר בני השבטים

נפת עכו 1525/6 : (עמ' 176 )

51 כפרים של מוסלמים (14,280  עפ"י חישוב של ממוצע של 280 תושבים לכפר, עמ' 172 ))

2 כפרים של מוסלמים ויהודים

כפר אחד כורדי. סביר שהוא נמנה בין הכפרים המוסלמים

צפוריה ( ציפורי היהודית לשעבר ) ב- 1555/6 היו  373 בתי אב ו- 2 רווקים שהם  1,867 נפשות.

שעב ( שאב היהודית ) ב- 155/6 חיו 57  בתי אב שהם עפ"י חישוב של 5 נפשות – 285 נפשות.

נפת צפת

בנפת Jirah (נפת צפת) מספר התושבים הממוצע לכפר היה 465 נפשות

מספר הכפרים לא הובא.

סה"כ: כ- 3,000 מוסלמים בנפת טבריה, כ- 14,500 מוסלמים בנפת עכו. כנראה שבנפות צפת הייתה אוכלוסייה כפרית מצומצמת, אם המספר הכולל של הכפריים היה 19,495 .

מספר המוסלמים בסנג'ק צפת היה בערך 22,000 עפ"י הנתונים של הארולד, לא כולל נפת צפת  שלגביה חסר מספר הכפרים.

אזור (סנג'ק )עזה

המחקר של לואיס וכהן:

עפ"י המפקד ב- 1525/6 היו 31,501 תושבים+30,000 בדווים, סה"כ 62,500 תושבים, ומתוכם  באזור הכפרי היו 1,446 מוסלמים ו- 30,000 בדווים

סה"כ: כ- 31,500

בעיר עזה היו 3,209 מוסלמים עפ"י לואיס ו- 3,288 עפ"י כהן& לואיס.

בעיר רמלה היו 1,876 מוסלמים עפ"י לואיס  ו- 1,884 עפ"י כהן& לואיס, כלומר, כ- 2,000 מוסלמים.

סה"כ: 31,500 +כ- 5,500 עירוניים = כ- 37,000

אזור (סנג'ק ) שכם (השומרון )

לגבי אזור זה, שהיה בעל הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסייה מוסלמית, אין בידינו נתונים על המיפקד הראשון. בהעדר נתונים על השומרון במיפקד הראשון ניתן להיעזר בנתוני האזור במיפקד השני, ב-1533/9.

בסנג'ק שכם היו 8,423 עפ"י גירסה אחת ו- 6,628 עפ"י גירסה אחרת, ומתוכם היו בין כ- 1,000 ל- כ- 2,500  מוסלמים

בעיר שכם היו  5,972 מוסלמים עפ"י 2 המקורות.

בסה"כ כ-7,000 מוסלמים

לסיכום, ההבדלים בין הנתונים של המסמכים השונים עליהם הסתנכו החוקרים מקשים על קביעת מספר המוסלמים. מספר המוסלמים בשלהי השלטון הממלוכי בשטחי ארץ ישראל המערבית היה:

שכם – 7,000

ירושלים- כ- 11,000

עזה – כ- 37,000

צפת – למעלה מ- 22,000

סה"כ כ- 80,000 מוסלמים מתוך כ-  120,000  תושבים  בראשית המאה ה- 16 .

הנוצרים המזרחיים

מה קרה לכ- 200,000 הנוצרים המזרחיים?

האם היה איסלום כפוי של נוצרים- מזרחיים תחת הכיבוש הממלוכי?

עפ"י מחקר של Robert Bulliet  , Conversion to Islam in the Medieval Period, 1979, רק 10% מאוכלוסיית  א- שאם (שמה הערבי של הארץ ) הנוצרית התאסלמה בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי (640 – 1099 ), כך שהרוב הנוצרי נשאר בעינו בתקופה הצלבנית וערב הכיבוש הממלוכי.

פרופ' נחמיה לבציון שהתמחה בנושא האיסלמיזציה תחת השלטון הערבי והמוסלמי חילק את האסלאמיזציה של האוכלוסייה הנוצרית בסוריה, ופלשתינה לשלבים.

("המרות דת והתאסלמות בימי הביניים:מה בין יהודים לנוצרים?", כתב העת פעמים, כרך  XLII   ,1990, עמ' 8 – 15 .

"Conversion to Islam in Syria and Palestine and the Survival of Christian Communities,"in Nehemia Levtzion, Islam in Africa and Middle East, 2007. )

הוא קבע שתהליך ההתאסלמות בסוריה ופלשתינה היה איטי וארוך ונמשך מאות שנים     ( ,302 (Conversion to Islam,pp.289,298 .

שלב א' – תחת שלטון בית אומייה (640 – 750 ) לא הופעל כל לחץ על האוכלוסייה להתאסלם, מלבד תקופה קצרה בימיו של הכליף אבן עבד אלעזיז (717 – 720 ). במידה שהייתה התאסלמות, זה היה של משיקולם תועלתיים.

Robert Schick  מאוניברסיטת אלקודס, כתב בסיפרו, The Christian Communities of Palestine from Byzantine to Islamic Rule, p.9,12, 82,138,158 שבעת הכיבוש הערבי היה רוב נוצרי בארץ, ורוב המוסלמים בארץ לא היו מתאסלמים שבאו מקרב האוכלוסייה הנוצרית. הנוצרים לא נרדפו כלל ולא הייתה תופעה של התאסלמות .

Richar W.Bulliet מאוניברסיטת קולומביה קבע במאמרו, "Conversion stories in ,Early Islam" in Michael Gervers and Rmzi J.Bikhaze, eds, Conversion and Continuity:Indigenous Christians Communities in Islam Lands, 8^th to 18^th Centuries, pp. 123- 135  שבתקופה זו סיפורים על התאסלמות מקרב האוכלוסייה הנוצרית המקומית היו נדירים.

הטיעון שהייתה התאסלמות  ההמונית  בראשית השלטון הערבי- מוסלמי בשל המס שהוטל על הכופרים, היה מקובל בעבר במחקר . החוקרים סברו שזה היה המניע להמרת דת מוקדמת תחת השלטון המוסלמי, אבל, תזה זו הופרכה. המפנה החל בעקבות מחקרו של Daniel C.Dennet, Conversion and the Poll Tax in the Early Islam, 1950.

כפי שקבע במאמרו, Michael G.Motony, "The Age of Conversion:A Reassessment," in Michael Gervers and Ramzi J.Bikhazi, eds, Conversion and Continuity, pp.135 – 145.

שלב ב'- ימיה"ב המאוחרים, תקופת השלטון העבאסי (750 – 942 ). במאה ה- 9, בימיו של הכליף אלמתוכל ( 847 – 861 ), עם התחזקות השפעת אנשי הדת המוסלמים, העולמא, החלה אכיפה יותר קפדנית של "תנאי עומר", מערכת התקנות נגד הלא- מוסלמים.  בתקופת השושלת הפאטימית (942 – 1099 ) , הכליף אל- חאכים ( 996 -1021 ) גזר גזירות שמד נגד הלא- מוסלמים ורבים היגרו או המירו דתם למראית עין.

 עד המאה ה- 10 או המאה ה- 11 כ- 50% מהנוצרים – המזרחיים התאסלמו.

Bulliet  קבע בסיפרו Conversion to Islam in the Medieval Period,pp.105 ,106  שהיו 2 נקודות שיא בהתאסלמות בסוריה (כולל פלשתינה ), בתקופה העבאסית במאות ה- 8 – 10  ובתקופה הפאטימית, במאה ה- 10. במאה ה- 9 הגיעה ההתאסלמות בקושי לכ- 50% )   עמ'(  107  . .

בתקופה הצלבנית לא נהנו, אומנם, הנוצרים – המזרחיים ממעמד מיוחד, אבל, הם לא סבלו מרדיפות.  מספרם הוערך כ- 200,000 .

שלב ג'- מאות 13 – 14 , תחת השלטון הממלוכי, גברו הרדיפות, הפוגרומים, הריסת כנסיות ופגיעה בנפש ורכוש. העולמא ניהלו מאבק ללא פשרות לסילוקם של פקידים נוצרים מהמינהל  הממלוכי. הממלוכים, שלא היו ערבים במוצאם, היו זקוקים ללגיטימציה לשלטונם והם עשו זאת באמצעות אימוץ התפקיד של מגיני דת האסלאם.

עד המאה ה- 14 התאסלמו רוב הנוצרים- המזרחיים מרצון או מאונס. הקבוצה הנוצרים- מזרחית , שהייתה קבוצה אתנית- דתית , המורכבת בעיקר מסורים- ארמים והייתה קבוצת הרוב באוכלוסיית הארץ מהתקופה הביזאנטית, הפכה לקבוצת מיעוט.

Bulliet   קבע שבתקופה הממלוכית היה גל ההתאסלמות הגדול ביותר (עמ' 106 ).

הנוצרים התחלקו לשלוש קבוצות מבחינת השייכות הדתית: יעקובינים, נסטוריאנים ויוונים- אורתודוכסים.

הגורמים להתאסלמות

א. התבוללות תרבותית – לשונית, כלומר אימוץ השפה והתרבות הערבית.

ב. פיתויים תועלתיים.

ג. היזדהות עם השליטים.

ד. לחצים ורדיפות

ה. ההתפוררות הפנימית של  לכידות הקהילות הדתיות.

ו. חלקם נרצחו, חלקם ברחו

ז. חלקם מתו במגיפה השחורה שפרצה ב- 1348 והביאה לקטסטרופה דמוגרפית.

למרבה הצער, חסרים נתונים על היקף הנפגעים מהמגיפה.

לסיכום, ההתאסלמות של האוכלוסייה הנוצרית הייתה איטית ונמשכה על פני מאות שנים. לעומת זאת תהליך השירעוב, כלומר אימוץ השפה והתרבות הערבית היה מזורז הרבה יותר.

השירעוב של הסורים- ארמים הביא לאובדן הזהות האתנית והתרבותית של העם העתיק, הארמי. בעקבות השירעוב נינטשה השפה הארמית והוחלפה בערבית והתרבות הארמית גוועה והוחלפה בתרבות הערבית. ( על הארמית, האנציקלופדיה העברית, ערך ארמית, עמ' 959 – 969 ).

הנוצרים הפרנקים (הצלבנים ), שמנו בין 100,000 ל- 120,000 בתקופה הצלבנית נטבחו, גורשו או ברחו. העילית היוונית- נוצרית נרצחה או ברחה ברובה עוד בעת הכיבוש הערבי- מוסלמי, והנוצרים שנותרו בארץ היו ברובם נוצרים ממוצא סורי- ארמי או פיניקי. אלה היו שרידי משפחות מהתקופה הביזאנטית. הם כונו "נוצרי החגורה", מכיוון שחוייבו ללבוש חגורה כדי להבדילם מהרוב המוסלמי. הנוצרים המזרחיים, שהיו ותיקים יותר בארץ, סבלו מעויינות מצד השליטים הממלוכים שהיו קנאים לדתם וראו בנוצרים  אויב האסלאם והתנכלו לכנסיות ולאתרים הקדושים לנצרות  מיד עם הכיבוש. חלקם נטבחו בעת הכיבוש, חלקם ברחו או גורשו ובארץ נותר מיעוט קטן. סביר להניח שגם למגיפה השחורה היה חלק בהתמעטותם.

מהקבוצה הגדולה ביותר הפכו הנוצרים המזרחיים לקבוצה השנייה בגודלה אחרי המוסלמים.

הפיזור הגיאוגרפי של הנוצרים- המזרחיים

הריכוזים העיקריים של הנוצרים בתקופה הצלבנית היו בערי החוף, בגליל המערבי ובדרום השומרון ואזור יהודה וירושלים (העיר ירושלים, בית ג'אלה, בית לחם). כמו כן, נוצרים מזרחיים  התגוררו ברמלה, לוד, ובמספר יישובים בגליל כמו נצרת וכפר כנה שהיו מקודשים לנצרות.

ערי החוף

מירון בנבנישטי הביא הסיפרו The Crusaders in the Holy Land , עמ'27 נתונים על אוכלוסיית ערי החוף בתקופה הצלבנית. ערי החוף נהרסו כליל ע"י הממלוכים כדי למנוע פלישות של הצלבנים מהים. העיר עזה שוקמה במידה מסויימת כדי להפוך לנמל מרכזי וגם בעכו הייתה במשך הזמן התאוששות מסויימת מאוחר יותר.

אוכלוסיית ערי החוף בתקופה הצלבנית הייתה ברובה נוצרית. מספר התושבים בערי החוף היה:

עכו- 30,000

חיפה- 3,500

קיסריה – 4,800

ארסוף – 3,600

עתלית – 3,600

יפו – 5,000

אשקלון – 10,000

עזה – בין 2,000 ל- 5,000

מספר תושבי ערי החוף היה מעל 60,000 . תושבי ערי החוף הנוצרים נעלמו כליל והממלוכים הרסו עד היסוד את ערי החוף מחשש מניסיונות צלבניים לפרוץ לערים בדרך הים. סביר להניח שחלקם נטבחו בעת הכיבוש והיתר נמלטו על נפשם. ניתן להעריך שמאחר שרב אוכלוסיית ערי החוף היו נוצרים מדובר בירידה משמעותית במספר הנוצרים בממלכת הממלוכים. רק באזור החוף נעלמו עפ"י אומדן זהיר לפחות  50,000  נוצרים.

אמנון כהן וברנרד לואיס פירסמו מחקר שכותרתו: Population and Revenue in the Towns of Palestine in the 16^th Century , בו הביאו נתונים על מספר תושבי 6 הערים העיקריות בארץ, ירושלים, חברון, עזה, רמלה וצפת, ממיפקדים שערך השלטון העות'מאני במאה ה- 16. המיפקד הראשון, שנערך ב- 1525/6, 8 שנים לאחר כיבוש הארץ מידי הממלוכים, מאפשר לקבל מושג על מספר והרכב האוכלוסייה בערים אלה בשלהי השלטון הממלוכי.

העיר ירושלים

בעיר ירושלים חיו בשנות ה- 1480, שלהי המאה ה- 15 עפ"י  התייר פליכס פאברי, למעלה מ- 1,000 נוצרים. (פרידמן, עמ' 26 ).

עפ"י מחקרו של לואיס

עפ"י מיפקד האוכלוסין העות'מאני הראשון ב- 1525/6  לאחר הכיבוש (1516 ), חיו בירושלים 119 בתי אב נוצריים שהם 714  נפשות (לואיס, עמ' 174 ),  עפ"י חישוב של משפחה ממוצעת בת 6 נפשות ((Cohen& Lewis, p.94.

ההפרש  בין הנתונים- בהנחה שניתן לסמוך על הנתונים של פאברי- מרמז על הצטמקות הקהילה הנוצרית בעיר.

ירושלים הייתה מאוכלסת ברוב נוצרי בתקופה הצלבנית, אבל, עפ"י המיפקד ב- 1525/6 היו המוסלמים הקבוצה הגדולה ביותר והייתה ירידה במספר הנוצרים (עמ' 31 ).

מתברר שחלק לא מבוטל מהנוצרים שחיו בירושלים  ברחו מהאזור הכפרי של יהודה, כך שהאוכלוסייה הנוצרית בירושלים לא הייתה מורכבת מהאוכלוסייה הנוצרית הוותיקה אלא בעיקר מהכפריים הנוצרים של אזור יהודה. (עמ'32 – 33 ).

החוקרים התלבטו בשאלה אם תהליך הבריחה מאזור יהודה החל לאחר הכיבוש העות'מאני או כבר בתקופה הממלוכית. אם, טענו החוקרים, החל התהליך אצל הממלוכים, הרי הוא צבר תאוצה לאחר הכיבוש העות'מאני. החוקרים שיערו שהבריחה הייתה מסיבות ביטחוניות וכלכליות. הביטחון האישי בערים היה טוב יותר וגם האפשרויות הכלכליות. אם, אכן, החל התהליך בתקופה הממלוכית, הדבר עולה בקנה אחד עם המציאות הביטחונית והכלכלית בשלהי השלטון הממלוכי. הבדווים בדרום שהתנכלו לכפריים, מצד אחד, וההידרדרות הכלכלית בממלכה הממלוכית, מצד שני.

חשוב לציין שתופעת הבריחה מהדרום לירושלים, ולערים אחרות, הייתה בולטת יותר במיפקדים הבאים, אבל, החוקרים קבעו ששיטות העבודה של הפוקדים השתפרו ממיפקד למיפקד וסביר להניח שבמיפקד הראשון היו ליקויים באיסוף החומר (עמ' 7, 11, 23 ).

מה היה גורל האוכלוסייה הנוצרית- המזרחית הוותיקה? מעשי טבח, בריחה, מוות במגיפה ואולי איסלום כפוי , ודאי תרמו להתמעטות האוכלוסייה הנוצרית- מזרחית.

אזור יהודה וירושלים

אזור יהודה וירושלים היה נוצרי ברובו בתקופה הצלבנית. אין מידע על גורלם בתקופה הממלוכית.

עפ"י הנתונים שהביא טולידאנו במיפקד העות'מאני הראשון ב- 1525/6 , 8 שנים לאחר הכיבוש נותרו בנפת ירושלים רק 7 כפרים בהם חיו נוצרים, ורק  3 מהם היו בעלי אוכלוסייה נוצרית בלבד.

עפ"י הנתונים שהביא לואיס

עפ"י המיפקד הראשון היו באזור 6 כפרים בהם חיו נוצרים   וב- 5 מהם היה רוב נוצרי. בכפרים אלה היו 401 בתי אב שהם 2,406 נוצרים. בחברון לא נמצאו ב- 1525/6 ונוצרים.

האוכלוסייה הנוצרית, היוותה עפ"י טולידאנו, רק 24.8%  מכלל אוכלוסיית הסנג'ק. הכפרים הנוצריים היו מרוכזים מדרום לירושלים סביב המקומות הקדושים לנצרות, ומצפון לירושלים על הדרך הראשית לשכם. הנוצרים בכפרים הקטנים נהגו להתפלל בימי א' ובחגים בכנסייה של הכפר הגדול ביותר בשכנותם.

מספר הנוצרים בסנג'ק ירושלים עפ"י לואיס היה ערב הכיבוש העות'מאני 714 +2,406 = 3,120 נוצרים. עפ"י טולדאנו הגיע המספר ל- 4,000 .

העיר עזה

עזה הייתה מרכז נוצרי חשוב ביותר מבחינה דמוגרפית בתקופה הצלבנית. היא נהרסה על ידי הממלוכים, אך לאחר מכן שוקמה משום שהממלוכים נזקקו לנמל אחד לפחות לצורכי מסחר. אבל, עפ"י מקורות עזה דמתה יותר לכפר מאשר לעיר.

עפ"י לואיס

במיפקד הראשון לאחר הכיבוש העותמאני מידי הממלוכים,  ב- 1525/6 ,( לואיס, עמ' 174 ) נימנו 235 בתי אב נוצרים שהם 1,410 נוצרים. במשך המאה ה- 16 הגיעו גם לעזה נוצרים שברחו מיהודה וכפי שכבר צויין, סביר להניח שתהליך זה החל בשלהי השלטון הממלוכי, כך שגם בעזה, מרבית הנוצרים לא היו מהאוכלוסייה הנוצרית הוותיקה שברחה או חוסלה.

ברמלה, במיפקד הראשון נימנו בעיר רוב מוסלמי של 1,574 תושבים לעומת 156 נוצרים.

אזור  עזה

באזור הכפרי של עזה מוזכרים במיפקד הראשון 56 בתי אב נוצריים שהם 346 נפש ובאזור רמלה ולוד 127 בתי אב ו- 11 רווקים, כלומר, 773 נוצרים, שהם 1,119 .

בעיר עזה  היו 235 בתי אב שהם 1,140 נוצרים. בעיר רמלה היו 156  נוצרים. בסה"כ באזור עזה היו 1,119 נוצרים.

סה"כ חיו בסנגק עזה  2,685 נוצרים

סנג'ק צפת- אזור הגליל

בתקופה הצלבנית חיו נוצרים בנצרת, טבריה, כפר כנה, עכו ובאזור מערב הגליל הם היו האוכלוסייה העיקרית.

עפ"י לואיס

במיפקד העות'מאני הראשון מוזכרים:

באזור טבריה, כלומר הגליל התחתון 8 בתי אב שהם 48 נוצרים

בגליל המערבי אין כלל איזכור של נוצרים.

בעיר נצרת מוזכרים 6 בתי אב שהם 36 נוצרים ובאזור צפת 84.

בסה"כ 168 נוצרים בכל אזור הגליל.

זהו נתון תמוה לאור העובדה שהגליל המערבי היה נוצרי ברובו ובגליל המזרחי היו מובלעות נוצריות

עפ"י הארולד:

בסה"כ היוו הנוצרים פחות מ-  1% מאוכלוסיית הגליל (עמ' 181 ).ב- 1525/6. מספר הנוצרים בסנג'ק היה 2,144 . הארולד מטיל ספק בנתון זה, ומעדיף את הערכתו של         G.Schumacher,    שבשלהי המאה ה- 16 היוו הנוצרים 16.88% מכלל האוכלוסייה (עמ' 180 – 183 ). עפ"י הערכה זו היה מספר הנוצרים 4,102  ב- 1525/6 .

הנימוק של שומכר הוא שהאוכלוסייה הנוצרית בוודאי לא גדלה מהתקופה הממלוכית לעות'מאנית  והמיפקדים האחרונים במאה ה- 16 היו יותר יסודיים מהראשונים.

בעיר צפת לא היו נוצרים

הארולד מצא אי דיוקים שונים . למשל, בכפר כנה נרשמו ב- 1538/9 הלא- מוסלמים (היהודים) כנוצרים

סה"כ היו בסנג'ק צפת כ- 4,102

סנג'ק שכם – אזור השומרון

האזור מצפון לירושלים, כלומר דרום השומרון  היה נוצרי ברובו, מתקופה הביזאנטית. עפ"י סקר ארכיאולוגי היו בו 267 יישובים (ראה, פרק 5 ). בדרום השומרון נשארו היישובים הנוצרים- ביזאנטים ללא שינוי בתקופה הביזאנטית. הצלבנים התיישבו רק באזורים בהם ישבו נוצרים, כך שיתכן שמספר הנוצרים בדרום בשומרון אף עלה. אין כל מידע על הנוצרים באזור השומרון בתקופה הממלוכית ובמיפקד העות'מאני הראשון אין נתונים על אזור שכם.

בעיר שכם גרו בעת המפקד השני 15 בתי אב נוצריים שהם 90 נפש

בסנג'ק שכם התגוררו עפ"יהמפקד של 1533/5 173 נוצרים.

סה"כ: 263 .

לסיכום, האוכלוסייה הנוצרית ערב הכיבוש העות'מאני הגיעה ל:

סנג'ק ירושלים – 3,120 עפ"י לואיס ו- 4,000 עפ"י טולדאנו. ( הפשרה: כ- 3,500 )

סנג'ק עזה- 2,685

סנג'ק צפת – 4,102

סנג'ק שכם – 263

סה"כ:,10,551

בתקופה הצלבנית חיו בארץ כ- 120,000 נוצרים קתולים (צלבנים ) וכ- 200,000 נוצרים מזרחיים. האוכלוסייה הקתולית- צלבנית ברחה או חוסלה.

מתוך כ- 200,000 נוצרים מזרחיים ניתן להחסיר בין 50,000 ל- 60,000 נוצרים מזרחיים שברחו ואו נרצחו במישור החוף. מ- 120,000 קשה להעלות על הדעת שנותרו רק 10,551 נוצרים, למרות מעשי הטבח, הבריחה והרדיפות נגד הנוצרים והמגיפה השחורה,  בתקופה הממלוכית. נראה, שהנתונים שבידינו מהמיפקד הראשון לוקים בחסר, בכל הנוגע לאוכלוסייה הנוצרית.

אם נקבל את הערכתו של שומכר שהנוצרים במאה ה- 16 היוו 16.88%   הרי שהאוכלוסייה הנוצרית הגיעה ב- 1525/6 ל- 20,256 מתוך 120,000 .

כלומר, בשלהי השלטון הממלוכי היו כ- 80,000 מוסלמים  וכ- 21,000 נוצרים.

מה היו הסיבות להתמעטות מספר הנוצרים המזרחיים?

מעשי טבח והעויינות מצד השלטון הממלוכי הביאו לעזיבה משמעותית. גם המגיפה השחורה פגעה בנוצרים, והידרדרות המצב הכלכלי והביטחוני בשלהי השלטון הממלוכי. כמו כן, היה אחוז מסויים שהעדיף להתאסלם.

יחסו של השלטון הממלוכי לנוצרים היה נוקשה יותר מאשר כלפי היהודים. ברעידת האדמה ב- 1458 , נהרסה בירושלים כיפת כנסייה מדרום לכנסיית הקבר. המושל אישר את תיקון המבנה ואף הקאדי, אבל, אחד השופטים התנגד להחלטה וביוזמתו נהרס הבניין לאחר שכמעט הושלמו התיקונים. כמו כן, היו חיכוכים בין הקהילה המוסלמית הקנאית לבין הקהילה הנוצרית בהר ציון. ב- 1489/90 בנו הנזירים כיפה חדשה לכנסייה. המוסלמים התנגדו והרסו את הכיפה. הנזירים הפרנציסקנים מהר ציון נאסרו וגורשו לדמשק ב- 1365 . נראה, שחלקם חזרו ונאסרו שוב וגורשו לקהיר ב- 1476.(פרידמן, עמ' 30 ).

היהודים

היהודים היו הקבוצה השלישי בגודלה לאחר המוסלמים והנוצרים, אבל מספרם היה נמוך. רוב היהודים היו מרוכזים בגליל ובעיר צפת, ומעטים חיו ירושלים, עזה, שכם וחברון. באזור הכפרי ביהודה לא נותרו יהודים.

לא הייתה התאסלמות המונית של יהודים  (ראה, פרק 4 ).

בעת הכיבוש הערבי- מוסלמי חיו בארץ כ- 150,000 – 200,000 יהודים, שרידים מלמעלה מ- 3,000,000 במאה הראשונה לס'.

פרופ' נחמיה לבציון קבע שאומנם הייתה התאסלמות של יחידים משיקולים תועלתיים ואי עמידה בלחץ של רדיפות, אבל, הקהילה היהודית בארץ שמרה על לכידותה, על הארגון הפנימי שלה ומוסדותיה, והייתה זו המנהיגות הדתית  שהצליחה לשמור על הקהילה. (עמ' 10 ). יתר על כן, מפעם לפעם, זכתה הקהילה לזריקת עידוד, ע"י יהודים מצפון אפריקה ומאירופה שעלו לארץ והתיישבו בה. הגל הגדול ביותר היה הגל של מגורשי ואנוסי ספרד ופורטוגל במאות ה- 16 וה- 17.

בימי אל- חאכים הייתה התאסלמות מאונס לתקופה קצרה. אבל, היה הבדל בין הנוצרים ליהודים:"יהודים שנאנסו שמרו על זהותם ועם חלוף הגזרות שבו ליהדותם". (עמ' 12, 13 פעמים ).

היהודים סבלו יחסית פחות מהנוצרים משום, שבניגוד לנוצרים ששיתפו פעולה עם

הביזאנטים ועם המונגולים נגד המוסלמים, היהודים לא היו מעורבים במאבק בין האסלאם לנצרות.

היהודים אימצו את השפה והתרבות הערבית, אבל נשארו נאמנים לדתם. הם עברו שירעוב, ללא התאסלמות.

העלייה הספרדית- פורטוגזית

בסוף המאה ה- 15 החלה עלייה של יהודים ממגורשי ספרד ומהאנוסים. הם התיישבו בעיקר בערים צפת, רמלה, עזה, חברון וירושלים, אבל גם ביישובים כפריים בגליל כמו כפר יאסיף, שפרעם, כורזים. יוסף הקר דן במאמר "זיקתם ועלייתם של יהודי ספרד לארץ ישראל", קתדרה 36, 1985  בעלייה הספרדית לארץ. מתוך מחקר זה מתברר שכבר לאחר הפוגרומים שפקדו את יהודי ספרד ב- 1391 , היו יהודים שעזבו את ספרד וחלקם עלו לארץ. בשלהי המאה ה- 14 היו יהודים מספרד ופורטוגל בירושלים.אבל, זו הייתה עלייה של בודדים, בעיקר, תלמידי חכמים וסוחרים.  בין 1391 לשנות ה- 1420 החל גידול במספר  היוצאים מספרד, שכלל גם אנוסים. חידוש תנועת האוניות בין ספרד לארץ בתקופה הממלוכית, הקל על היוצאים. הרכב היוצאים השתנה וכלל משפחות שלמות. לאחר גירוש ספרד ב- 1492 חל גידול נוסף בעלייה לארץ ויוצאי חצי האי האיברי היו למרכיב דומיננטי באוכלוסייה היהודית בארץ. למרבה הצער, אין מידע לגבי מספר העולים.

סנג'ק צפת (הגליל )

יש חילוקי דעות לגבי מספר הכפרים בגליל בהם חיו יהודים בתקופה הממלוכית. ברנרד לואיס העריך שמספרם היה 10 בעוד ש- Hutteroth ו – עבדולפאתח העריכו שהיו רק 8 כפרי יהודים בגליל. הארולד, לעומת זאת, טוען שלא היה אף כפר המורכב מתושבים יהודים והיהודים חיו בכפרים מעורבים עם מוסלמים או בעיר צפת ( עמ'  167 , 175. (

בתקופה הביזאנטית הגיע מספר הכפרים היהודיים ל- 58 והוא ירד ל- 36 בתקופה הצלבנית. נראה, שבתקופה הממלוכית חלה ירידה משמעותית במספר הכפרים היהודיים.

מיפקדי האוכלוסייה העות'מאניים שנערכו בשנים 1525/6 נותנים תמונה חלקית של האוכלוסייה היהודית בסנג'ק צפת.

עפ"י לואיס:

האוכלוסייה היהודית בגליל עפ"י המיפקד העות'מאני 8 שנים לאחר חיסול השלטון הממלוכי ,  1525/6:

האוכלוסייה הכפרית

עפ"י נתוני המיפקד מנו היהודים חיו ב- 3 כפרים בגליל המזרחי:

עין זייתון, ביריה וכפר ענן, בגליל המזרחי 75 בתי אב

ב-  3 כפרים בגליל המערבי, פקיעין ושפרעם, 36 בתי אב, וכפר יאסיף 10 בתי אב.

באזור הכפרי של סנג'ק צפת כולו חיו 726 יהודים עפ"י חישוב של 6 נפשות למשפחה. מספר זה מעורר קשיים לאור העובדה שבמיפקד של 1555/6 היו בגליל 10,000 כפריים יהודים. מנין הגיעה תוספת של למעלה מ- 9,000 יהודים תוך 30 שנה?  למשל, בכפר יאסיף נימנו 10 משפחות ברשימות המס העותמאניות ב- 1525 , 29 משפחות  ב- 1555/6 ו- 18 משפחות  ב- 1572/3. בשפרעם היו 3 משפחות ספרדיות  ב- 1525 וב- 1533 עלה מספרן ל- 10 .

ידוע על יהודים ספרדים ופורטוגזים שהתיישבו בכורזים, כפר צידה, שפרעם וכפר יאסיף.  חסרים נתונים על מספר היהודים בכורזים ובכפר צידה:

מסקנה, העלייה הגדולה במספר הכפריים היהודים בגליל בין המפקד הראשון לשני לא נבעה רק מהתיישבות של יהודים מספרד ופורטוגל אלא מהעובדה שבמיפקד הראשון לא היה רישום מלא של מספר היהודים.

צפת

עפ"י נתוני המפקד מ- 1525/6 מתברר שבצפת התיישבו יהודים ספרדים מארגון, קטלוניה, קסטיליה ואנדלוסיה בספרד, מהאיים סרדיניה וסיציליה, ומאיטליה באזור קלבריה . כמו כן, התיישבו בצפת יהודים מהמגרב (צפון אפריקה), בוסניה, הונגריה וגרמניה. חוקרים שונים מביאים נתונים שונים לגבי מספר היהודים בצפת במיפקד זה.

ב- 1525/6 היו בצפת עפ"י ברנרד לואיס היו 232 בתי אב, כלומר 1,392 יהודים.

בסה"כ חיו בסנג'ק צפת 2,118 יהודים.

עפ"י הארולד:

האוכלוסייה היהודית הכפרית

בנפת  Jirah (עפ"י שמות היישובים זה אזור צפת) היו ב- 1525/6 יהודים רק ב- 3 כפרים, והם נמנו על המוסתרעבים, כלומר צאצאי היהודים ששרדו מימי בית שני:

עין זייתון – 210

ביריה – 95

כפר ענן – 70

הארולד לא מצא נתונים על יהודים בכפר עלמא .

סה"כ 375 יהודים

צפת

בצפת היו  1,160 יהודים (עמ' 171 ).

בנפת טבריה ועכו הוא לא מצא יהודים.

הארולד הצביע על אי דיוקים במסמך אותו חקר. למשל, הלא- מוסלמים (הכוונה ליהודים ) בכפר כנה ב-  1556/7 נרשמו הלא- מוסלמים, בטעות  כנוצרים, אע"פ שמדובר היה ביהודים.

עפ"י הנתונים הללו הגיע הארולד ל-1,535 יהודים.

עפ"י Hutteroth   ועבדולפאתח:

היו בצפת 169 משפחות יהודיות, 28 רווקים, 4 חכמי דת 51 יהודים שהוגדרו כאורחים, כלומר,1,097 יהודים.

המקורות היהודיים

זאב וילנאי, "שלטון הממלוכים והעות'מאנים:מן הכיבוש הממלוכי עד ראשית שיבת ציון, 1291 – 1878 ", בקובץ היישוב היהודי בארץ ישראל, בעריכת דן בהט, 1974 , עמ' 70 -    87).

נוסע יהודי ערך במאה ה- 14 סיור בגליל ודיווח על שורת יישובים שברובם גרו יהודים: ברעם, עלמא, דלתה, עכברה, סכנין, צפת , מירון, גוש חלב, ג'וליס. תעודה מהמאה ה- 15 מזכירה יישובים יהודיים  בכפר יאסיף  ועין זייתון. נוסע יהודי ב- 1473   ונוסע נוסף ב- 1481 דיווחו על יהודים בכפר כנה.

עפ"י  אברהם יערי, איגרות ארץ ישראל,עמ' 91 , היו בצפת ב- 1480 300 משפחות, כלומר, 1,800 יהודים.

משה באסולה מצא בעלמא  ב- 1521 15 בתי אב שהם  75 נפשות עפ"י ממוצע של 5 ו- 90 נפשות עפ"י ממוצע של 6 .

רבי משולם מוולטירא דיווח ב- 1480 על 40 משפחות יהודיות , כלומר, 240 נפשות בעין זייתון וכ- 30 משפחות יהודיות בכפר ענן, כלומר, 180 נפשות. בסה"כ: 420 יהודים.

בחיפה הייתה קהילה יהודית.

בבית שאן דייוח אשתורי הפרחי ב- 1320 על קהילה יהודית

נוסעים אלה מסרו גם נתונים על מספר היהודים בעיר צפת  ב- 1481 וב- 1495 היו 300 בתי אב.

בכפר כנה היו ב- 1471   80 בתי אב וב- 1481 70 בתי אב.

אלחנן ריינר כתב  בספר שלטון הממלוכים והעות'מאנים, 1260 – 1804  בעריכת אמנון כהן , 1981 , את הפרקים 6- 9 על יהודי א"י משלהי השלטון הצלבני ובמשך התקופה הממלוכית, עמ' 59 – 90 .

בהתבססו על המיפקד ב- 1525/6 ועל מקורות יהודיים הוא מסר את הנתונים הבאים:

עלמא – ב- 1170 הוזכרו 50 יהודים, כמו כן, יש ידיעות על יהודים בעלצא מתעודות במאות ה- 13 וה- 15 . ב- 1525/6 נימנו 15 משפחות שהן 90 יהודים עפ"י הערכה של 6 נפשות למשפחה ממוצעת (חלק מהחוקרים התבסס על ממוצע של 5 וחלק על ממוצע של 7 ובאמצע- ממוצע של 6 ).

דלתון – ידיעות רבות מהתקופה הערבית. ידיעה אחרונה  מ- 1214 , כלומר משלהי התקופה הצלבנית.

גוש חלב- ידיעות מהתקופה הערבית והצלבנית. ב- 1210 מוזכרים 2 מניינים.

אל- עלויה – ליד גוש חלב. ידיעות מהמאה ה- 13 .

עמוקה- ידיעה מהמאה ה- 13 .

ברעם- ידיעה מהמאה ה- 13 .

כפר פרעם ליד חצור הגלילת. ידיעה מהמאה ה- 13 .

ביריה – ידיעה מהמאה ה- 13 וה- 15 . ידיעה מ- 1501 . ב- 15256 – 19 משפחות.

כפר חנניה- הוא כפר ענאן. ידיעות מהמאות ה- 11 וה- 13 . 30 משפחות ב- 1482 (180 נפשות ) ב- 1482 , 14 משפחות ב- 1525 שהן 84 נפשות.

כפר כנא – ב- 1473 היו 80 משחות, ב- 1481 עלה מספרן ל- 70 משפחות וב- 1522 ירד ל- 50 משפחות. כלומר בתקופה הממלוכית חיו בכפר כנא בין 460 ל- 300 יהודים.

כפר יאסיף- ידיעה מ- 1501 .

עין זיתים- ידיעה מהמאה ה- 13 , מ- 1501 וב- 1525/6 – 42 משפחות שהן 252 נפשות.

נברתא- נברטין. ידיעה מהמאה ה- 13 . ג'וליס- ידיעה מהמאה ה- 14 .

בית שאן – ידיעה מהמאה ה- 14 .

לזה יש להוסיף את צפת ועכו המופיעות במפת היישובים בהם חיו יהודים בעמ' 65, 88 . בסה"כ, חיו עפ"י ריינר יהודים בסנג'ק צפת  ב- 16 יישובים. בצפת הייתה במאה ה- 15 הקהילה היהודית הגדולה ביותר ומנתה 300 בתי אב, שהם 1,800 נפשות. 2 הכפרים הגדולים ביותר היו כפר כנא וכפר ענאן.

עפ"י המקורות היהודיים היה מספר היהודים בראשית המאה ה- 16 גבוה בהרבה מהקביעות של החוקרים האחרים:

עין זיתים – 240 – 252 נפש (אמצע כ- 245 )

כפר כנא – 300 נפש

כפר חנניה – 180 – 504  נפש (אמצע  כ- 350 )

ביריה – 116 נפש

גוש חלב – 120 נפש

עלמא – 90 נפש

צפת – 1,800 נפש

ב- 7 יישובים מתוך 16 שנימנו ע"י המקורות היהודיים חיו למעלה מ- 3,000 יהודים.

סנג'ק ירושלים

בסביבת ירושלים ויהודה לא היו יהודים באזור הכפרי.

העיר ירושלים

ידוע שביברס התיר ליהודים להתיישב בירושלים, אך חסרים נתונים רשמיים על מספרם בעיר.

מקורות נוצריים

פליכס פאברי, שביקר בעיר בשנות ה- 1480 העריך שבעיר חיו 500 יהודים.

פון בריידהבאך שביקר בארץ ב- 1483 העריך שמספר היהודים היה 400 .

מקורות יהודיים

באיגרת של תלמידו של רבי עובדיה מברטנורא מ- 1495 נכתב שבעיר חיו 200 משפחות יהודיות, שהן 1,200 נפש. יתכן שהגידול במספר היהודים נבע  מהתיישבות של מגורשי ספרד בעיר.

משה באסולה ביקר בארץ ב- 1521 ומצא בירושלים כ- 300 משפחות וכ- 700 בודדים, כלומר, 2,500  יהודים, עפ"י חישוב של 6 נפשות למשפחה, רובם ספרדים ומסתרעבים, כלומר יהודים ששרדו מימי הבית השני(פרידמן, עמ' 26- 27 ).

עפ"י לואיס

במיפקד האוכלוסין העות'מאני ה-1 לאחר הכיבוש שנערך ב- 1525/6 נרשמו 199 בתי אב, שהם 1,194 נפשות, עפ"י חישוב של 6 נפשות למשפחה.(אמנון כהן, " תמורות דמוגרפיות בקהילה היהודית בירושלים במאה ה- 16 עפ"י מקורות תורכיים", פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, בעריכת אמנון כהן, 1979 , עמ' 95 – 29 ).

אם הנתון שהביאו משה באסולה והפוקדים העות'מאנים מדויק, הרי שסביב חילופי השלטון הייתה בירושלים ירידה במספר יהודי ירושלים מ- 2,500 ל- 1,194. באותם ימים לא הייתה ליהודים שכונה ניפרדת והם התגוררו ב- 3 שכונות.

הקהילה היהודית בירושלים לא קידמה בברכה את העולים מספרד, וראשיה שיתפו פעולה עם המושל המוסלמי בסחיטת תשלומי מסים מהעולים והשתלטות על עזבונות ללא יורשים.  השחיתות הביאה לגל עזיבה ונותרו בעיקר העניים.

היחסים בין האוכלוסייה המוסלמית ליהודים היו בד"כ תקינים, אם כי בתקופות של בצורת, רעש אדמה ופגעי טבע התנכלו המוסלמים לאוכלוסייה היהודית. כמו כן, מדי פעם היו סכסוכים על עניינים שונים. למשל, בירושלים היה סכסוך ב- 1473 בשל התנגדות המוסלמים לבנייה מחדש של בית כנסת, שהיה בקרבת מסגד, ונהרס בסופת גשמים. הקאדי הסית את המוסלמים נגד הבנייה, למרות שהמושל אישר את הבנייה, וההמון המוסת התנפל על היהודים ופגע בהם והרס את בית הכנסת.

סה"כ יהודים בסנג'ק ירושלים בין  1,194 ל- 2,500 יהודים (אמצע כ- 1,500 )

חברון

בחברון מצא משולם מוולטירא רק 20 משפחות, כלומר, 120 נפשות.

רבי עובדיה מצא שם ב- 1488 משפחות מזרע האנוסים. בעיר ביו 20 משפחות.

עפ"י לואיס במיפקד ב- 1525/6 לא היו יהודים בחברון.

סה"כ יהודים בסנג'ק ירושלים בין  1,194 ל- 2,500 יהודים (אמצע כ- 1,500 )+ 120 בחברון, כלומר קרוב ל- 2,000 יהודים.

סנג'ק עזה

באזור הכפרי של עזה לא היו יהודים

העיר עזה

עזה הייתה עיר נמל משגשגת.

משולם מוולטירא מצא בה 50 משפחות יהודיות, כלומר, 300 נפשות .

רבי עובדיה מצא שם ב- 1488 כ- 70 משפחות יהודיות שהן 420 נפש.

עפ"י לואיס, המיפקד של 1525/6, היו בה 95 בתי אב יהודיים כלומר, 570 יהודים.

סה"כ היו בסנג'ק עזה 570 יהודים.

סנג'ק שכם

באזור הכפרי של שכם בשומרון לא היו יהודים

העיר שכם

רבי משולם מוולטירא מצא בשכם כ- 12 משפחות יהודיות, כלומר, 72 נפשות. אבל, המיפקד של 1525/6 אינו כולל את אזור שכם.

עפ"י המפקד הראשון היו בארץ 4,122 יהודים. עפ"י המקורות היהודיים ניתן להגיע ל- 5,000 . במפקד של 1555/6 נימנו בגליל 10,000 כפריים יהודים. סביר להניח שהמיפקד העות'מאני הראשון, מטבע היותו ראשון,  לא מסר מידע מלא. הפער העצום בין מספר הכפריים היהודים בגליל בין 1525/6 ל- 1555/6 מביא להנחה סבירה שמספר היהודים היה לפחות  10,000. אבל, מאחר, שהמקורות היהודיים מצביעים על קיומם של יהודים ביישובים שכלל לא הוזכרו במפקדים, סביר להניח שמספר היהודים ערב הכיבוש העות'מאני היה קרוב יותר לכ- 15,000.

השומרונים

ערב הכיבוש הערבי ב- 640 היו בארץ כ- 200,000 שומרונים.

עפ"י מיפקד 1533/5 היו בעיר שכם 29 בתי אב שומרונים, ו- 4 רווקים, בסה"כ 178 שומרונים.

מספר השומרונים, עפ"י המפקד של 1597/8 היה קטן מאוד. בשכם, שהיה בעבר מרכז האוכלוסייה השומרונית נימנו 20 משפחות, בעזה- 8 משפחות ובצפת – 5 (Hutteroth, p.38 ). כנראה שהמיפקד הזה היה ב-  1548/9.

עפ"י נתונים אלה מנתה האוכלוסייה השומרונית בארץ כ- 200 נפש. תייר מדמשק שביקר בארץ ב- 1300 העריך שיש פחות מ- 1,000 שומרונים בארץ כולה( נתן שור, "השומרונים בתקופה הממלוכית, העות'מאנית ובמאה ה- 20 ", בקובץ בעריכת אפרים שטרן, ספר השומרונים, 2002 , עמ'604 ).

עפ"י עדויות תיירים נוצרים שביקרו בארץ בתקופה הממלוכית מתברר שהשומרונים התגוררו בשכם, מרכזם הדתי, בעזה ואולי גם בסבסטיה בשומרון. הם עברו תהליך של שירעוב במאה ה- 10 או ראשית ה- 11 והיו לדוברי ערבית. כתוצאה מתהליך זה תוגמו כתבי הקודש לערבית, אם כי אנשי דת המשיכו לכתוב ליטורגיות דתיות בעברית מעורבת בארמית. (שור, עמ'602 – 605 ).

לסיכום, הרכב האוכלוסייה בארץ בראשית המאה ה- 16 היה בערך:

80,000- מוסלמים

21,000 – נוצרים

15,000-  יהודים

1,000  -   שומרונים

מעשי הטבח בעת הכיבוש, בריחתם של נוצרים, המגיפה השחורה והמצב הכלכלי דלדלו באופן משמעותי את אוכלוסיית הארץ. לקראת אמצע המאה ה- 16 עדיין לא עלה מספר התושבים על 200,000 .

ביבליוגרפיה

Bulliet, Richard.W., Conversion to Islam in the Medieval Period, An Essay in Quantitative History,1973.

Bulliet, Richard.W.,"Conversion Stories in Early Islam," in Michael Gervers & Ramzi J.Bikhazi, eds, Conversion and Continuity,1990,pp. 123 – 134.

Bulliet, Richard W., "Process and Status," Ibid, pp.1-14.

Cohen, Amnon and Bernard  Lewis, Population and Revenue in the Towns of Palestine in the 16^th Century, 1978.

Dennet.C.Daniel, Conversion and the Poll Tax in the Early Islam, 1950.

Michael G.Motony, "The Age of Conversion:A Reassessment," in Michael Gervers and Ramzi J.Bikhazi, eds, Conversion and Continuity, pp.135 – 145.

Dols, Michael W., The Black Death in the Middle East,  1977.

Daniel C.Dennet, Conversion and the Poll Tax in the Early Islam, 1950.

Michael G.Motony, "The Age of Conversion:A Reassessment," in Michael Gervers and Ramzi J.Bikhazi, eds, Conversion and Continuity, pp.135 – 145.

Harold, Rhode, The Administration and Population of the Sancak of Safed in the 16^th Century, Ph.d Dissertation, Columbia University, 1979.

Hutteroth, Wolf – Dieter and Kamal Abdulfattah, Historical Geography of Palestine, Transjordan and Southern Syria, 1977.

Enciclopedia Yudaica, Vol.6, Egypt, 1971.

http://www.Jewish Virtual Library.Org,  Mamluks.

Janse, Wim, ( Book Review), of "Robert Schick, The Christian Communities of Palestine from Byzantine to Islamic Rule," Hugoye:Journal of Syrian Studies, Vol 3,No.1, January 2000.

Levtzion, Nehemia, Conversion to Islam in Syria and Palestine and the Survival of Christian Communities,"in Nehemia Levtzion, Islam in Africa and Middle East, 2007. )

Poliak, Abraham, "The Demographic Evolution of the Middle East :  Population Trends Since 1348," Palestine and Middle East, vol.10, No.5, May, 1938 , pp.201 – 205.

Schick, Robert, The Christian Communities of Palestine from Byzantine to Islamic Rule, 1995.

Walmseley, Alan, (Book Review) of "Robert Schick, The Christian Communities of Palestine from Byzantine to Islamic Rule," Journal of the American Oriental Society, April, 1999.

ביגר, גדעון ודוד גרוסמן, "צפיפות האוכלוסין בכפר המסורתי בארץ ישראל", קתדרה 63 , 1992 , עמ' 108 – 121 .

דרורי, יוסף, "ארץ ישראל כחבל מישני", תולדות ארץ ישראל, בעריכת יואל רפל, 1989 , כרך ב', עמ' 421 – 446 .

דרורי, יוסף, "ארץ ישראל במדינה הממלוכית, 1260 – 1516 ", שלטון הממלוכים והעות'מאנים, 1260 – 1804 , בעריכת אמנון כהן, 1981 .

הקר, יוסף, "זיקתם ועלייתם של יהודי ספרד לארץ ישראל, 1391- 1492", קתדרה 36 , 1985 .

לבציון, נחמיה, "המרות דת והתאסלמות ביני- הביניים:מה בין יהודים לנוצרים", פעמים, כרך42, 1990, עמ' 8 – 15 .

וילנאי, זאב, אנציקלופדיה אריאל, ערך עכו,

וילנאי, זאב, "שלטון הממלוכים והעות'מאנים:מן הכיבוש הממלוכי עד ראשית שיבת ציון, 1291 – 1878 ", בקובץ היישוב היהודי בארץ ישראל, בעריכת דן בהט, 1974 , עמ' 70 -    87).

טולידאנו, אהוד, "סנג'ק ירושלים במאה הט"ז- התיישבות כפרית ומגמות דמוגרפיות",פרקים בתולדות ירושלים  בראשית התקופה העות'מאנית, בעריכת אמנון כהן, 1979 .

יערי, אברהם, מסעות ארץ ישראל, 50 19.

יערי, אברהם, אגרות ארץ ישראל, 1943.

כהן, אמנון,"תמורות דמוגרפיות בקהילה היהודית בירושלים במאה ה- 16 על פי מקורות תורכיים וערבים", פרקים בתולדות ירשלים בראשית התקופה העות'מאנית, בעריכת אמנון כהן, 1979 .

לואיס, ברנרד, " ארץ ישראל ביובל הראשון לשלטון העות'מאני על פי פנקסי הקרקעות העות'מאניים", ארץ ישראל, כרך ד', 1959 . עמ' 170 – 187

פרידמן, יוחנן, " ארץ ישראל וירושלים ערב הכיבוש העות'מאני", פרקים בתולדות ירושלים  בראשית התקופה העות'מאנית, בעריכת אמנון כהן, 1979 .

פרנקל, ישראל, "החברה הכפרית בארץ ישראל בתקופה הממלוכית", קתדרה, 72 , 1995 , עמ' 17 – 38 .

קדר, בנימין זאב, "שלטון הממלוכים והעותמאנים", היישוב היהודי בארץ ישראל, בעריכת דן בהט,          19  ,עמ' 70 – 88 .

ריינר, אלחנן, פרקים 6-9 בקובץ, שלטון הממלוכים והעות'מאנים , 260 – 1804 , בעריכת אמנון כהן, 1981 , עמ' 59 – 90 .

שור, נתן, " השומרונים בתקופה הממלוכית, העות'מאנית ובמאה ה- 20 ", בקובץ בעריכת אפרים שטרן, ספר השומרונים, 2002 .

שרון, משה, "תהליכי חורבן ונומאדיזציה בארץ ישראל תחת שלטוןהאסלאם, 633 – 1517", סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, בעריכת משה שרון, 1976 .

שרון, משה, "הבדווים וארץ ישראל תחת שלטון האסלאם", הבדווים, רשימות ומאמרים,

הכפר שעב שוכן בגליל התחתון, בקרבת גוש שגב והוא כיום כפר ערבי, שרוב תושביו מוסלמים. מספר התושבים הוא 6,000 . בכפר יש 2 כנסיות ומסגד.

הכפר שוכן על מקומה של עיירה יהודית  שנקראה שאב, והתקיימה עד המאה ה- 11. המקום היה מיושב ברציפות משלב לא ידוע בתקופת הברונזה (3000 לפנה"ס – 1200 לפנה"ס). שאב איננה נזכרת במקורות המצריים על כיבוש הארץ ואף לא במקרא. לכן  אפשר להניח שהיא נוסדה לקראת סוף תקופת הברונזה המאוחרת (1550 לפנה"ס-  1200 לפנה"ס) ורק תושביה התחלפו.

שמה העברי היה שאב. פירוש השם בערבית- שעב- הוא מעבר בין הרים.

תקופת הבית השני( 538 לפנה"ס – 70 לס' )

שאב  לקחה חלק פעיל במרד הגדול נגד הרומאים. אלעזר בן שמי, יליד הכפר הצטיין בגבורתו בזמן המרד. יוספוס פלביוס כתב בספרו "מלחמות היהודים" שאלעזר השתתף בהגנה על היישוב יודפת שבוצר כהכנה למרד. אלעזר השליך אבן גדולה מראש החומה על אייל הברזל הרומי והצליח להתיז את ראשו. לאחר מכם קפץ לתוך המחנה הרומי והצליח להכניס את אייל הברזל אל תוך העיר.

התקופה הרומית והביזנטינית (70 לס' – 640 לס' )

שאב שרדה את המרד הגדול. פרופ' מיכאל אבי יונה מזכיר את שאב בסקר היישובים היהודיים בגליל לאחר המרד, בספרו "גיאוגרפיה היסטורית". הכפר היהודי בשאב התקיים לכל אורך תקופת המשנה והתלמוד. עיקר פרנסתם של תושביו היהודים היה ממטעי הזיתים.  2 אמוראים חיו בעיירה שאב, רבי מני דשאב ורבי זכאי דשאב.

התקופה הערבית, הצלבנית  והממלוכית (640 – 1516 )

תעודה מהמאה ה- 11 מזכירה יהודי שנפטר בשאב, מה שמעיד שבמשך התקופה הערבית וערב הכיבוש הצלבני  עדיין היו יהודים בכפר. בתקופה הצלבנית עדיין היו 36  ישובים יהודיים בגליל, עפ"י סקר ארכיאולוגי של מרדכי אביעם. אבל, מהתקופה הצלבנית ואילך אין איזכור על יהודים בשאב, וגורלם אינו ידוע. האפשרויות הן שהם נרצחו או אולי ברחו.

כנראה שהנוצרים התיישבו בכפר בעקבות הכיבוש הצלבני, מכיוון שיש ידיעה שהנוצרים עזבו את שעב עם הכיבוש הממלוכי במאה ה- 13 .

בכפר קבור אחמד ליאלימי, מנהיג איובי, שנלחם בקרב חיטין  (1187 ) עם צאלח א- דין. לא ידוע בברור מתי התיישבו מוסלמים בכפר, אבל סביר להניח שהם התיישבו בכפר לאחר שצלאח א- דין השתלט על הגליל בעקבות נצחונו בקרב חיטין. יתכן שהם היו חיילים של צלאח א- דין, שכן, חיילים של צלאח א- דין מהשבט נג'יאת מחצי האי ערב התיישבו בדרום- מזרח בקעת נטופה וכפרם נקרא ע"ש השבט, נג'יאת. הכפר הוקם על האתר של היישוב בית ענת, המוזכר בלוחות אוגרית.  יתכן שגם יישוב נוסף, הנקרא ע"ש המצביא הכורדי בצבאו של צלאח א- דין,  הוקם ע"י חייליו. שמו של המצביא היה חוסם א- דין אל- בות'ארי, וכינויו היה אל- היג'א. הכפר נקרא כאוכב אבן אל- היג'א, והוא הוקם על מקומו של היישוב היהודי כוכבא.

התקופה העות'מאנית (1516– 1918 )

הכפר היה תחת שלטונו של השיח' הבדווי דהאר אל עומר תקופה מסויימת (דהאר אל עמר שלט בגליל  משנות ה- 1730 עד 1775)  ובימיו נבנה בו מסגד. הכפר נזכר בכתבי יהודית מונטפיורי מביקורה בארץ ב- 1839 עם בעלה סיר משה מונטפיורי. בספרה נכתב שבשעב ניתן היה לרכוש קרקעות עבור התיישבות יהודית.

תקופת המנדט הבריטי (1918 – 1948 )

בתקופת המנדט חיו בכפר נוצרים ומוסלמים. לא ידוע מתי חזרו נוצרים להתגורר בכפר לאחר עזיבתם במאה ה- 13 . בכפר שרדו 2 כנסיות.

ישראל

תושבי שעב (נוצרים ומוסלמים) ברחו בזמן מלחמת העצמאות, ב- 1948 , ורק אשה זקנה נוצריה אחת נותרה בכפר. הכפר היה נטוש עד 1951 .

התושבים הנוכחיים התיישבו בכפר ב- 1951. חלק מהם הם  פליטים מכפרים בסביבה, בעיקר דאמון,  וחלקם בדווים  מאזור עמק החולה שהועברו לשעב לאחר המלחמה.

שתי הכנסיות שרדו אם כי במצב של התפוררות. אחת מהן שופצה למרות שבכפר אין כיום נוצרים. המסגד עדיין עומד על תילו.

תושבי הכפר מקיימים פעילות חברתית עם התושבים היהודים של גוש שגב. חלק מילדי הכפר לומדים בביה"ס הדו- לשוני בגוש שגב. בקיץ מתקיימת קייטנה משותפת לילדים יהודים וערבים משגב, שורשים ושעב.

חאלד אבו טועמה, עיתונאי פלסטיני – ישראלי מכיר היטב את החברה הפלסטינית ומעורה בנעשה בתוכה. הוא מפרסם מאמרים בכתבי עת מכובדים בעולם המערבי.

ב- 27 בפברואר 2012 הוא פירסם מאמר בכתב העת "סטונאג' אינסטיטיוט" תחת הכותרת:

Hamas and Fatah Want A New Intifada / Khaled Abu Toameh

והרי עיקרי הדברים:

על מנת שהעם הפלסטיני לא יצא נגד החמאס והפתח, טוען אבו טועמה, הם משסים אותו נגד ישראל.

לאחרונה, שני הארגונים, טוען אבו טועמה, עושים מאמץ רטורי בהתבטאויות נגד ישראל  כדי להסב את תשומת לב הציבור הפלסטיני מחוסר יכולתם לסיים את מאבקי הכוח ביניהם ולהקים ממשלת אחדות.

שני הארגונים היריבים מקווים להפנות את הזעם הציבורי נגד ישראל כדי שלא יופנה נגדם. לשם כך, המנהיגים והדרג הבכיר של 2 הארגונים התחילו לדבר על אינטיפדה שלישית העומדת לפרוץ בגדה המערבית וברצועת עזה. שני הארגונים מדרבנים את הפלסטינים לצאת ב"התנגדות עממית" נגד ישראל.

שני הארגונים מספרים לעם הפלסטיני שישראל איננה מעוניינת בשלום ולא בפיתרון של 2 מדינות אלא בהשתלטות על אדמות פלסטיניות וביהוד של ירושלים.

כתוצאה  מהתבטאויות דוברי שני הארגונים יש עלייה חדה באלימות בגדה המערבית נגד צה"ל והמתנחלים  ונגד משטרת ישראל בירושלים.

דברי ההסתה נגד ישראל כוללים את האשמה שישראל זוממת להשתלט על מסגד אל אקצע. בהשפעת הסתה זו, טוען אבו טועמה, החלה קבוצת צעירים ליידות אבנים בחיילי צה"ל ואחד מהם נפצע ומת מפצעיו.

כמו כן, מאות פלסטינים התנגשו עם חיילי צה"ל בהר הבית ביום ששי האחרון.בו – זמנית, חלה עלייה משמעותית בירי רקטות מעזה לשטח ישראל .

הניסיון להתפייסות במיפגש בקטאר לא הניב אף הוא תוצאות ומיפגש נוסף בקהיר הסתיים בדחיית השיחות בשל חוסר יכולת לגשר על פני הפערים.

הציבור הפלסטיני מתוסכל מאוד מהעדר אחדות לאומית  כתוצאה  מהשתלטות החמאס על עזה ב- 2006, ויש הצטברות של כעס על שני הארגונים. קיים חשש אצל מנהיגי שני הארגונים שאם המצב ישאר כפי שהוא יקומו פלסטינים ויתארגנו נגד שני הארגונים.

אבו טועמה טוען שכדי למנוע התארגנות נגדם, פועלים אבו מאזן וחאלד משעל לחמם את האווירה נגד ישראל ולהביא לאינטיפדה שלישית כדי שהפלסטינים יהיו עסוקים במאבק נגד ישראל וכך להציל עצמם ולשמור על כוחם של ארגוניהם.

26/02/2012

בעולם הערבי מורגשת תכונה לקראת הפניית תשומת הלב של דעת הקהל לבעיית ירושלים. היום, בירדן ובקטאר מתכנסות ועידות ל"הצלת ירושלים" על מנת לארגן צעדות ענק לעבר גבולותיה של ישראל.

הרוח החיה בהתארגנויות הללו היא תנועת האחים המוסלמים וחמאס בראשם, וזאת על מנת לאחד את כל תנועות המחאה הערביות הידועות כ"אביב ערבי" תחת דגל האסלאם ולהפנות את מרצם של העמים הערביים לאפיקים דתיים, ובראשם שחרור ירושלים. למעשה, זהו "מסע צלב" מוסלמי נגד ישראל.

דווקא בתקופה טעונה שכזו, על ישראל לנקוט במספר אמצעים על מנת לקדם את פני הרעה. בראש ובראשונה עליה לנקוט יד קשה נגד פרחחי תג מחיר, המשליכים גפרורים בוערים לתוך חבית אבק שריפה. שנית, על ישראל להאיץ את אישורן של תוכניות פיתוח במזרח הבירה המיועדות לתושבים הפלסטינים.

אין צורך לומר כי הפניית אי-השקט הערבי לכיוונה של ישראל יעשה שירות רע לעמים הערביים. במקום לעסוק בבעיות הקיומיות של החברות הערביות, האחים המוסלמים מבקשים להסיט את תשומת ליבם לבעיות אחרות. האחים המוסלמים נמצאים במצוקה מכיוון שדעת הקהל הערבית הביאה אותם לשלטון, אבל אין להם פתרונות, והדוגמא לכך היא ששלטון חמאס בעזה רחוק מלהלהיב.

הפלסטינים של מזרח ירושלים ידעו להעריך את היתרונות שהיו להם תחת שלטון ישראל והם לא השתתפו באינתיפאדות הקודמות. אין ביטחון שמצב זה ימשך.

אמנם האחים המוסלמים ישקיעו מאמץ רב בהסטת תשומת ליבו של הרחוב הערבי לכיוונה של ישראל, אבל אין ביטחון שיצליחו בכך. גם אין ביטחון שהפלסטינים של מזרח ירושלים יגררו אחר התעמולה הזו, אבל אין זה פוטר את ישראל מלתת את חלקה על מנת לשמור את ירושלים מאוחדת.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

WWW.JCPA.ORG

26/02/2012

 מדי כמה שבועות מופיע דיווח חדש המעורר זעם בקרב ישראלים על כתובות נאצה שרוססו על קיר מסגד או כנסייה. לדוגמא, ביום שלישי שעבר רוססה כתובת על קירות כנסייה בירושלים. לא מדובר במקרה חריג, שכן ב-7 בפברואר רוססו כתובות בגנות הנצרות על קיר מנזר בעמק המצלבה ובגן המשחקים של בית הספר הדו-לשוני בשכונת פת. הוונדליסטים שריססו את הכתובות בעמק המצלבה השאירו חותם בדמות כתובת "תג מחיר.

תופעת תג מחיר צמחה בשנים האחרונות מגורמים שקיוו להבהיר שאם הממשלה תנקוט צעדים כלשהם נגד המאחזים שמעמדם החוקי נמצא במחלוקת, הם יגבו מחיר בתגובה דוגמת עקירת עצים, תקיפה של מסגדים והקמת מחסומים פיראטיים. המספר הרב של המקרים מעיד על כך שמדובר בתופעה שמסרבת לדעוך. האם המבצעים שייכים למקבילה הדתית של האנרכיסטים שאינם מאמינים בשום סמכות? המושג "תג מחיר" נבחר לכאורה כדי להצדיק את הפעולות, אך זוהי מכבסת מילים שמכסה על פעילות בלתי חוקית.

בשנה האחרונה היו גינויים רבים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, נגד פעילי תג מחיר. מה שברור הוא שבעוד המבצעים חושבים שהם מצילים את ההתיישבות היהודית, הם למעשה מכניסים אותה לסכנה גדולה יותר. התקפות על מסגדים ועל כנסיות ישמשו תחמושת נוספת נגד ישראל, הנאבקת בלחצים הבינלאומיים שקוראים לה לסגת לקווי 67' ולחלק את ירושלים. פעולות אלו מערערות את טענתה של ישראל שלפיה היא היחידה שיכולה לספק הגנה וחופש הפולחן לשלוש הדתות בירושלים: היהדות, הנצרות והאסלאם.

אך האמת היא שמדובר בהרבה יותר מאשר פגיעה בתוקף של טענות ישראל בזירה הדיפלומטית. מכיוון שנראה כי החלק הבולט של פעילי תג מחיר מזהה את עצמו עם מחנה דתי מסוים, מקשרים את מעשיהם לערכים יהודיים. זוהי, כמובן, פרשנות מעוותת של אבני היסוד של היהדות.

מעשים אלו סותרים את הזיכרון של העם היהודי שבתי הכנסת, המדרשות ובתי העלמין שלו חוללו ואף נהרסו במהלך הדורות. הדבר גם סותר את המילים שקראנו פעמיים בפרשת השבוע שעבר (שמות כ"ב 20, שמות כ"ג 9), שאוסרים על בני ישראל לפגוע בגר: "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". ישראל נוהגת בדרך שונה לחלוטין משכנותיה. אצלן הפורעים באתרים הקדושים לדתות אחרות הם במקרים לא מעטים חלק מהשלטון, למשל פעילי פתח שפגעו בקבר יוסף כמה פעמים בעשור האחרון, הקיצונים האסלאמיים ששרפו כנסייה קופטית במצרים וכן תקיפת מסגדים בעיראק שהייתה נפוצה בעימותים האלימים בין הסונים לשיעים.

עמדתה של ישראל בנושא זה נחרצת, והיא מתבססת בראש ובראשונה על הטעם המוסרי והערכי הברור ביותר. לאור הישנות התופעה, חלה חובה על הממסד הביטחוני להקדיש מאמץ עליון נוסף כדי לאתר בהקדם האפשרי את הפוגעים ברכוש ובמקומות שקדושים לדתות השונות (גם בתי כנסת חוללו בתקופה האחרונה), לעוצרם ולהגיש נגדם כתבי אישום.

WWW.JCPA.ORG

איימן מסרי פירסם מאמר ב"סטונאג' אינסטיטיוט" תות הכותרת:

Abbas's Peace Process / Ayman Masri

והרי עיקרי דבריו

מסרי טוען שתהליך השלום של אבו מאזן יוביל למדינה שתהיה תחת שליטת אירן ואירגון  "האחים המוסלמים".

לדבריו, יש תהליך שלום במזרח התיכון, אך לא בין ישראל לפלסטינים אלא בין הרשות הפלסטינית לחמאס ולג'יהאד האיסלמי.

מסרי סבור שאבו מאזן החליט לנהל שיחות עם אויבי השלום השואפים לחסל את ישראל ולהקים במקומה מדינה איסלמית בחסות אירן. מצד אחד הוא תומך בפיתרון של שתי מדינות, אך, מצד שני, הוא מנסה להקים ברית עם מתנגדי הפיתרון של שתי מדינות.

בביקורו בטהרן, כותב מסרי, איסמעיל הנייה, ראש ממשלת החמאס בעזה נתן ראיון בו הביע שאיפתו לשחרר את פלסטין מהים התיכון עד נהר הירדן. אלה בישראל ובמערב החושבים שהחמאס והג'יהאד האיסלמי אי-פעם יכירו בזכותה של ישראל להתקיים חיים בהונאה עצמית.

אבו מאזן נפגש בקהיר עם נציגי החמאס והג'יהאד האיסלאמי על מנת להביא "לפיוס לאומי ואחדות" בקרב הפלסטינים. אבל, לדעת מסרי, הפיוס הלאומי לא יביא לפיתרון של שתי מדינות. זהו תהליך מסוכן שיאפשר לחמאס להשתלט על הרשות הפלסטינית באמצעות בחירות או אלימות.

מסרי סבור שאבו מאזן הוא נאיבי אם הוא חושב שהוא יצליח להקים ממשלת אחדות פלסטינית בראשותו וישכנע את החמאס ו"הג'יהאד האיסלמי" ו"החזית העממית" לוותר על האידיאולוגיה שלהם ועל חלומם למחות את ישראל מעל פני האדמה.

מסרי שופך גם מים צוננים על אלה במערב שהם נאיביים מספיק לתמוך בתהליך השלום של אבו מאזן עם רדיקלים וטרוריסטים. זהו אותו אבו מאזן המסרב לדבר עם בנימין נתניהו על השגת שלום בין ישראל והפלסטינים.

ההישג היחיד של אבו מאזן יהיה, לדעת מסרי, הקמת ממשלה או מדינה פלסטינית בשליטת ה"אחים המוסלמים" ואירן.

אם ארה"ב ואיחוד האירופי רוצים שלום, עליהם לדרבן את אבו מאזן לדבר עם ישראל ולא עם אלה הקוראים לחיסולה  ובן בריתם הוא נשיא אירן אחמניג'אד.

המאמצים של אבו מאזן לנהל שיחות עם אויבי השלום מעידים, לדעת מסרי, שאבו מאזן אינו מעוניין בפיתרון של שתי מדינות.

איימן מסרי הוא עיתונאי פלסטיני עצמאי החי בגדה המערבית

הה

הרב שלמה גורן פירסם  מאמר מקיף על הנושא "צבא ומלחמה לאור ההלכה", בו הוא סותר את תפישת היסוד של "עולם התורה" החרדי בסוגיה זו.

והרי עיקרי דבריו:

א.  גיל הגיוס ותחולתו

בספר שמות ל', 14 ובספר במדבר א', 3 נקבע:"מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל". הרב גורן מביא את הדיון ההלכתי בנושא זה.

מתברר שיש חילוקי דעות בסוגיית הגיוס, אך יש הבחנה בין מלחמת מצווה ומלחמת רשות. לגבי מלחמת מצווה מוסכם על כולם שקיימת חובת גיוס, ואין פטורים מגיוס בשל הצו:"לא תעמד על דם רעך".

ב.פטורים רק במלחמת רשות

בתורה יש 4 סוגי שחרורים ממלחמה:שחרור מסיבה משקית, משפחתית מורלית או בשל נכות.

אבל, הרב גורן מצטט את מסכת סוטה מ"ג 1 שלפיה הגיוס חל על כולם. כולם חייבים להתייצב  והכהן קובע מי משתחרר, אבל לא מדובר בשחרור מוחלט אלא בהעברת אלה המשוחררים משירות צבאי ליחירות השירותים.

שחרור מסיבה משקית ומשפחתית

שחרור מוחלט עפ"י דברים כ"ד 5 ומסכת סוטה מ"ג 1 יקבלו אלו שזה עתה נישאו, בנו בית ולא חנכוהו, נטעו כרם ולא חללוהו. אבל, במלחמת מצווה אין כל פטור "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

שחרור מטעמי מצפון ומוראל

כאן קיימת הבחנה בין טעמי מצפון ומוראל.

מטעמי מוראל – הכוונה למונח "הירא ורך הלבב". עפ"י רבי עקיבא, הכוונה  למי שאינו יכול לעמוד מבחינה נפשית- פיזית במתח הקרב.

מטעמי מצפון – הכוונה למי שאינו מוכן להרוג את אויביו. על כך הזהירה התורה "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". אדם הטוען כך "דמי ישראל תלויים בצווארו".

והרב גורן מסכם סוגיה זו: שחרור רק במלחמת רשות.

א. הזכאים להשתחרר מטעמים משקיים ומשפחתיים חייבים להביא עדים. חובת ההוכחה היא עליהם.

ב.המשתחררים מטעמי מוראל משתחררים על סמך סימני הכר חיצוניים. המשתחררים מטעמי מצפון חייבים בשירות בעורף.

שחרור מטעמים רפואיים

נכים והלוקים בגופם משוחררים.

הרב גורן מסכם את דבריו בפירוש לפסוק "לא תעמוד על דם רעך". הכוונה שגם הפטורים מגיוס "חייבים לעשות כל מה שבאפשרותם לעזור ליוצאי הצבא הנתונים בצרה ולצאת לעזרת אחיהם להושיע אותם מאויביהם".

מסקנות לגבי שירות צבאי ולאומי בישראל / ד"ר רבקה שפק ליסק

מלחמת הישרדות

ישראל איננה נתונה במצב של "מלחמת רשות" משום שהיא נמצאית במלחמת הישרדות:

החמאס, שהוא בעל ההשפעה הרבה ביותר בחברה הפלסטינית, הכריז על מלחמה טוטלית לחיסול מדינת היהודים והוא מטיף לרצח ישראלים ויהודים.

הרשות הפלסטינית, בהנהגת הפת"ח, שלכאורה, מתנגדת לשימוש בטרור להשגת מטרותיה, מנהלת מערכת הסתה בתקשורת הפלסטינית ובמערכת החינוך נגד יהודים וישראלים וישראל נעדרת מממפת העולם בבתיה"ס הפלסטינים. ואנשי דת מטעמה מטיפים לרצח יהודים  וישראלים. כמו כן, הרשות הפלסטינית  מנהלת מערכה בינלאומית לדמוניזציה ודה- לגיטימציה של ישראל. למשל, "שבוע האפרטהיד" כולל הסתה המבוססת על הונאה לגבי המציאות. אין זפק שהפלסטינים למדו מהנאצים לנהל תעמולה שיקרית.

מבקריה של ישראל טוענים שממשלת נתניהו היא המכשול להשגת הסדר שלום בין ישראל לפלסטינים.

אבל, האמת היא שגם הרשות הפלסטינית היא מכשול לשלום:

ערפאת דחה את הצעת קלינטון- ברק בקמף דויד ב- 2000 , שהייתה הצעה הוגנת לסיום הסכסוך.

אבו מאזן כלל לא טרח להשיב להצעת אהוד אולמרט ב- 2008 , שהייתה אף טובה יותר, עפ"י עדותו של אבו מאזן עצמו בראיון ל"וושינגטון פוסט".

הסיבה:

הפלסטינים, מסתבר, לא ויתרו על חלומם לחסל את מדינת היהודים. ההבדל בין החנאס לפת"ח הוא באמצעים – לא במטרה:

החמאס דוגל בטרור כאמצעי.

הפת"ח דוגל בשיטת השלבים:

שלב א' – הקמת מדינה פלסטינית באמצעות האו"ם ללא הסכם עם ישראל.

שלב ב' – שימוש במה שהם מכנים "זכות השיבה" כדי לחסל את ישראל באופן דמוגרפי. יישוב הפליטים בישראל נועד לשמש כ"סוס טרויאני". הפלסטינים יהפכו לרוב ויחסלו את מדינת היהודים באופן דמוקרטי.

לא רק הפלסטינים אינם מוכנים להגיע לפשרה עם ישראל. "אביב העמים" הערבי מביא להשתלטות ה"אחים המוסלמים" ואולי אף הסלפים הקיצוניים עוד יותר בשנאתם ליהודים ולמדינתם.

במלים אחרות: ישראל נלחמת מלחמת מצווה  ובמלחמה זאת אין שחרורים. חובת הגיוס חלה על כולם. כך קובעת ההלכה והחרדים  פועלים בניגוד להלכה ולמשפט :"לא תעמוד על דם רעך". עפ"י הבנתי הכוונה היא שאין זה מוסרי שרק חלק מאזרחי ישראל יקריבו את חייהם למען הישרדותה של מדינת היהודים.

הדתיים הלאומיים מצאו דרך לשלב לימוד תורה עם שירות צבאי באמצעות ישיבות ההסדר.

לסיכום: הגיוס לצבא או לשירות לאומי הוא חובה דתית ולא רק לאומית. זהו צו המוסר היהודי הקובע שלא יתכן שחלק מהעם יקריב את חייו בשעה שהחלק האחר  ממשיך בחייו כרגיל, בתואנה של לימוד תורה. דבר לא נאמר על שחרור מגיוס מטעם זה.

נספח: סירובם של הפלסטינים והערבים להשלים עם קיומה של ישראל  לא התחיל ב- 2000 בועידת קמפ דויד. הקונפליקט החל לאחר הצהרת בלפור בנובמבר 1917 , נמשך לאחר שחבר הלאומים אימץ, לאחר מלחה"ע הראשונה, את הצהרת בלפור והכיר בזכותם של היהודים לשוב למולדתם ולהקים בה בית לאומי. בריטניה קיבלה מנדט על הארץ מטעם חבר הלאומים כדי להכין את הקרקע למדינה יהודית ומעלה בתפקידה. הקונפליקט נמשךכאשר ב- 1936 דחו הפלסטינים והערבים את הצעת החלוקה לשתי מדינות מטעם "ועדת פיל". בנובמבר 1947 סרבו הפלסטינים והערבים לקבל את החלטת החלוקה לשתי מדינות ע"י האו"ם ופלשו לישראל כדי "לזרוק את היהודים לים". מאז מתנהל מאבק בלתי פוסק באמצעות מלחמות וטרור לחיסולה של ישראל.

ב- 1976 דחו הפלסטינים והערבים את הצעת ישראל ל"שטחים תמורת שלום", לאחר שניסיונם לחסל את ישראל הסתיים בניצחון ישראלי ובכיבוש שטחים.

התנועה הלאומית הפלסטינית לא נולדה והפלסטינים לא יצאו למאבק למען הקמת מדינה משלהם בין 1948 – 1967 כאשר הם היו תחת שלטון ערבי: הגדה בידי ירדן ועזה בידי מצרים. ה תנועה הלאומית הפלסטינית הוקמה כדי לחסל את מדינת היהודים.

ואין לשכוח את הצטרפותה של אירן האיסלאמית למאבק לחיסולה של ישראל.

דלתון נמצאית בגליל העליון לא רחוק מצפת. כיום היא מושב שנוסד ב- 1950 ע"י עולים מטריפולי, לוב. המושב הוקם ליד חורבות הכפר הערבי הנטוש א- דלאתה, שהוקם על חורבות הכפר היהודי דלתון. במושב דלתון  948 נפש.

השם העברי של היישוב הוא דלתון ושמו של הכפר הערבי דלאטה הוא תרגום לערבית של השם העברי.

התקופה הרומית והביזנטית ( 70 לס' – 640 לס' )

דלתון הייתה יהודית בתקופת המשנה והתלמוד, כלומר לאורך התקופה הרומית והביזאנטית. מצויים בה שרידי היישוב היהודי ובו שרידי בית כנסת, בורות מים ויסודות של מבנים עתיקים וכן מערות קבורה.

שרידי בית הכנסת התגלו בשנות ה- 1930 ע"י יוסף ברסלבסקי. בית הכנסת נמצא צפונית ליישוב דלתון. בין שרידי בית הכנסת התגלו 2 משקופים: משקוף אחד ובו עיטור של זר ובתוכו כף תמר, ומשקוף שני מעוטר בקונכיה ומעליה גמלון ששריגי גפן יוצאים מתוכו.  במקום נתגלתה גם כתובת בארמית.

בחפירות שנערכו ב- 2006 נתגלו שרידים מהתקופה הרומית המאוחרת ומהתקופה הביזאנטית.

חכמי התלמוד רבי יוסי הגלילי ובנו אלעזר קבורים ליד דלתון. ברסלבסקי גילה בקברו של רבי יוסי הגלילי עמוד ועליו כתובת בעברית בת 18 שורות. הכתובת מטושטשת וניתן לקרוא ממנה חלקים בלבד, כמו "זכור לטוב" או "ברכה אמן סלע". מלה נוספת, "קיתדרא", נתגלתה גם בכורזים, והכוונה לכסא כבוד לנכבדי הקהילה.יוסף נוה הצליח לקרוא בשורה ה- 4 את המלים "תקה רחמנה", שפרושן ארון קודש. רבי יוסי הגלילי היה תנא דור שלישי , בראשית המאה ה- 2 לס' ונמנה על ראשי הישיבה של יבנה. הבן אלעזר היה תנא דור רביעי.

התקופה הערבית ( 640 – 1099 )

בגניזה הקהירית נמצא מכתב שנשלח מדלתון למצרים ובו שואל שלמה הכהן מהעיר דלתון לשלום אביו. דלתון מוזכרת במגילת אביתר בן אליהו הכהן, בה נכתב שאביו של המחבר נקבר בדלתון ב- 1064 . מסמך נוסף מהגניזה מ- 1063 מספר על הגאון אליהו הכהן מהעיר צור שנפטר והובא לקבורה בדלתון. עדויות אלה מאשרות שדלתון היהודית הייתה קיימת לאורך התקופה הערבית.

דלתון נזכרת גם במסמך מהגניזה הקהירית מהמאה ה- 11 המונה שורת ישובים יהודים בגליל. זוהי עדות על המשכיות היישוב היהודי מאז תקופת המשנה והתלמוד.

התקופה הצלבנית (1099- 1260 )

דלתה נקראה בפי הצלבנים דיליהא ( Deleha ). רבי יחיאל שעלה לארץ עם תלמידיו ב- 1260 והקים ישיבה בעכו, ערך סיורים ביישובים היהודיים בגליל, והזכיר בין השאר, את דלתא.

התקופה הממלוכית (1260 – 1516 )

בתקופה זו עדין היה קיים מיקבץ של כפרים יהודיים באזור צפת, ודלתון נמנתה עליהם, עפ"י מקור ערבי, אתר הנכבה .

התקופה העות'מנית (1516 – 1918 )

עפ"י האתר "פלסטין זוכרת", התאריך המוקדם ביותר לגבי מידע על דלאתה הערבית הוא 1596 בתאריך זה היו בכפר 127 תושבים ערבים. כלומר, בשלב מסויים לאחר הכיבוש העות'מני אירע אירוע כלשהו שהביא לסיום הנוכחות היהודית בדלתון . מה קרה ליהודים?זוהי תעלומה.

ב- 1812 פקדה את הגליל מגיפה שהביאה לבריחה מהערים לאזורים כפריים, לכפרים ערביים או לכפרים יהודיים נטושים. עפ"י ספרו של יצחק בן צבי, "ארץ ישראל ויישובה", עמ' 401 , יהודים מצאו מקלט בדלאטה הערבית. עפ"י האתר "פלסטין זוכרת" חיו בדלאתה במאה ה- 19  100 תושבים.

בעת ביקורם של משה מונטיפיורי ורעיתו בארץ ב- 1927 עשה חכם אברהם שושן  מאמצים לחדש את היישוב בדלתון, היא דלאתה, בשיתוף פעולה עם משה מונטיפיורי שניהל מו"מ על חכירת כפרים בגליל להתיישבות יהודית. יצחק בן צבי, דווח בסיפרו "א"י ויישובה" שמונטיפיורי הקים "חברה יהודית לעבודת האדמה בא"י", לעידוד התיישבות חקלאית. מטרתו הייתה לקבל בחכירה 200 כפרים בגליל העליון ולייסד באלכסנדריה בנק עם הון יסוד של מיליון לירות, לצורך מימון הפרוייקט. היוזמה לא יצאה לפועל.

ב- 2006 נערכו חפירות במקום והגלו שרידי מבנה מהתקופה העות'מאנית.

תקופת המנדט הבריטי (1918 – 1948 )

לאורך תקופת המנדט הייתה דלאטה כפר ערבי. עפ"י האתר "פלסטין זוכרת" חיו בדלאתה ב- 1922 204 תושבים ומספרם עלה ב- 1931 ל- 256, ב- 1945 ל- 360 וב- 1948 ל- 418, עפ"י גירסה אחת ורק 390 עפ"י גירסה אחרת . מספר התלמידים בביה"ס של הכפר היה 37.  עפ"י ההערכה המקובלת על החוקרים משפחה ערבית ממוצעת כללה 6 נפשות, חיו בכפר 65 משפחות.

ישראל

דלאתה הערבית נכבשה ב- 10.5.48 , ב"מבצע יפתח". אבל באתר הנכבה התאריך הוא  30.10.48 . עפ"י אותו מקור אין מידע אם הייתה נטישה או היה גירוש. האתר  "פלסטין זוכרת" מדווח על הריסת 42 מתוך 43 בתיה  וטיהור הכפר מיושביו. ממקור יהודי ידוע שבעת הריסתו של הכפר הערבי נהרסו גם שרידים מדלתון העתיקה שנתגלו ע"י ברסלבסקי ונווה. בני מוריס כתב שסיבת התרוקנות הכפר מתושביו אינה ידועה. ההיסטוריונית הבריטית רוזמרי אסבר כתבה  שהתושבים הערבים ברחו בראשית מאי 1948 בעקבות הפגזת הכפר, פשיטות, הריסת בתים, ולקיחת בני ערובה .התזה של סיפרה של רוזמרי אסבר הוא שהציונים גרשו את הפלסטינים. אסבר כתבה מספר ספרים בעלי אג'נדה אנטי- ציונית. השאלה אם היה גירוש או נטישה נותרת פתוחה.

המושב דלתון התפרסם בשל יקב היינות שלו. היוזמה להקמת היקב הייתה של חקלאי ממושב כרם בן זמרה ארמטנד ממן, שגידל יין בחוותו. הוא הצליח לגייס את איש העסקים הבריטי מתי הרוני ליוזמה על מנת להבטיח אמצעים פיננסיים להרמת הפרויקט. היקב החל לפעול ב- 1995. בהתחלה הוא הוקם בחצר המשק של הוריו של ממן וב- 1999 הועבר היקב לפארק התעשייה של דלתון.

לאחרונה התפסם סיפורו של רפאל חדד ממושב דלתון שנשלח ע"י המושב כדי לתעד ולשמר את המורשת של קהילת יוצאי לוב שהקימו את המושב. הוא נעצר ע"י משטרת לוב באשמת ריגול ושוחרר לאחר חודשים במאסר.

20/02/2012 ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וארגוני זכויות אדם ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים פועלים מקיימים קמפיין ציבורי שנועד להפעיל לחץ על ממשלת ישראל לשחרר את ח'דר עדנאן (خضر عدنان محمد موسى) העצור בצו מנהלתי ושובת רעב מאז ה-18 בדצמבר 2011. ארגון רופאים לזכויות אדם מתעלם מהרקע הטרוריסטי של עדנאן ארגון רופאים לזכויות אדם פרסם ב-29 בינואר 2012 הודעה רשמית, שכותרתה: "עצור מנהלי בסכנת חיים – שובת רעב כבר 43 ימים במאבק על חירותו וכבודו כאדם". בהודעה נמסר, כי "ח'דר עדנאן, בן 34 מעראבה שליד ג'נין, שנעצר ב- 17/12/11, שובת רעב מהיום השני למעצרו, במחאה על עצם המעצר, נסיבותיו ויחס החוקרים כלפיו. מאז, במשך 43 ימים, אינו אוכל ושותה מים בלבד" וכי "מצבו הרפואי מוגדר כמצב מסכן חיים". כמו כן, מפרט ארגון רופאים לזכויות אדם את תלונותיו של ח'דר עדנאן על היחס המשפיל והפוגע, הכולל אלימות, אותו חווה במעצרו ובחקירותיו בשב"כ ואת טענתו לפיה נמנעה ממנו האפשרות להתפלל. ארגון רופאים לזכויות אינו מוסר כל פרטים נוספים אודות ח'דר עדנאן, שיוכו הארגוני, החשדות של מערכת הביטחון הישראלית כלפיו ומעורבותו בטרור.[1] ארגון בצלם נמנע מלציין את היות עדנאן בכיר בג'יהאד האסלאמי ומעורבתו בטרור ארגון בצלם קרא בהודעה רשמית שפרסם (11.2.12) "לשחרר לאלתר את העציר המנהלי השובת רעב או להעמידו לדין." בהודעה רשמית שפרסם הארגון נמסר כדלהלן: "בצלם פנה ב-9.2.12 לשר לענייני מודיעין וסגן ראש הממשלה דן מרידור בדרישה דחופה לשחרר לאלתר את העציר המנהלי ח'דר עדנאן, השובת רעב כבר 54 יום, או להעמידו לדין. על פי דיווחים של ארגון "רופאים לזכויות אדם – ישראל" וכלי תקשורת בישראל ובעולם, ח'דר עדנאן, בן 34, תושב עראבה שליד ג'נין, נעצר ב-17 לדצמבר ומוחזק מאז במעצר מנהלי. הוא החל לשבות רעב יום לאחר מעצרו, מאז ה-18 לדצמבר, כך שהוא שובת רעב זה 54 יום. מהארגון "רופאים לזכויות אדם – ישראל" נמסר כי "מצבו הרפואי מוגדר כמסכן חיים". עדנאן שובת רעב במחאה על מעצרו המנהלי ועל האופן שבו נעצר ונחקר. בשל העובדה שעדנאן עצור מנהלית, הוא אינו יודע מהן הראיות הקיימות נגדו ואין לו כל אפשרות להתגונן מפני ההאשמות נגדו. על-פי המשפט הבינלאומי, ניתן לעצור אנשים במעצר מנהלי רק במקרים חריגים ביותר, כאמצעי אחרון שנועד למניעת סכנה שלא ניתן לסכלה באמצעים פחות פוגעניים. השימוש שעושה ישראלי במעצר מנהלי עומד בסתירה להגבלות אלה. במכתבו ביקש בצלם מהשר מרידור לעשות כל שביכולתו "להבטיח את שלומו ובריאותו של ח'דר עדנאן ולמנוע ממנו וממשפחתו טרגדיה מיותרת". גם ארגון בצלם אינו מוסר כל פרטים נוספים אודות ח'דר עדנאן, שיוכו הארגוני, החשדות של מערכת הביטחון הישראלית כלפיו ומעורבתו בטרור.[2] ארגון אמנסטי מגדיר את עדנאן "פעיל פלסטיני" ארגון אמנסטי פרסם (17.2.12) הודעה רשמית, שכותרתה: "ישראל: שימי קץ לשימוש במעצר מנהלי". הודעת אמנסטי מכנה את ח'דר עדנאן "פעיל פלסטיני" (Palestinian activist), ולאחר סיקור מעצרו ושביתת הרעב, קורא הארגון לציבור "לנקוט פעולה", וכך נכתב בעניין זה: "נקוט פעולה – תמוך במחאת הפעיל הפלסטיני ח'דר עדנאן כדי שזכויות האדם של פלסטינים הנתונים במעצר בישראל יכובדו. דרוש משר הביטחון של ישראל: לשחרר מיידית את ח'דר עדנאן ופלסטינים נוספים המוחזקים במעצר מנהלי, או להגיש מיידית נגדם כתב אישום ולהעמידם לדין על בסיס האשמות פליליות המקובלות בינלאומית ובאופן התואם במלואו את אמות המידה הבינלאומיות של משפט הוגן. לשים קץ לשימוש במעצר מנהלי, אשר מפר את הזכות למשפט צדק. להבטיח שהעצורים מקבלים יחס הומאני בעל עת, וכי עצורים אינם נענשים על החלטתם לשבות רעב".[3] ארגון HRW מציין את היותו של עדנאן פעיל בג'יהאד, אך נמנע מלפרט את בכירותו בארגון ואת מעורבותו בטרור ארגון Human Rights Watch פרסם (11.2.12) הודעה רשמית שכותרתה "ישראל: חייו של שובת רעב בסכנה. הגישו כתב אישום או שחרור את העצור שובת הרעב זה השבוע השמיני ברציפות". הארגון מכנה את מעצרו המנהלי של ח'דר עדנאן בידי ישראל "בלתי חוקי" (unlawful),  אך בניגוד לארגון בצלם, לארגון רופאים לזכויות אדם ולארגון אמנסטי, הוא מתייחס לשאלת שיוכו הארגוני והחשדות האפשריים נגדו בהתבסס על גרסת בני משפחתו של ח'דר עדנאן, כמובא להלן: "אחותו ואשתו של עדנאן מסרו ל-HRW, כי הכוחות הישראליים עצרו אותו ב-17 בדצמבר (2011) בשעה 03:30 לפנות בוקר בביתם ב(ישוב) עראבה, הסמוך לג'נין בצפון הגדה המערבית. הן ציינו, כי החיילים לא עדכנו את המשפחה בנודע לסיבת המעצר. אשתו, רנדה, סיפרה שהוא נעצר בעבר תשע פעמים, בפעם הראשונה בשנת 1999, לעיתים בצו מעצר מנהלי, וכי הוא הורשע ונדון למאסר בבתי משפט צבאיים בגין פעילות מטעם הג'יהאד האסלאמי, ארגון ששלטונות ישראל אסרו את קיומו. "ארגון HRW גינה את ההתקפות שבוצעו בידי הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי נגד אזרחים ישראלים והגדיר אותם פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. ואולם, ישראל לא טענה כי עדנאן השתתף בפיגועים אלה או הגישה נגדו כתב אישום על פשע כלשהו אחר, מסר עורך הדין שלו, והיא מחזיקה אותו (במעצר מנהלי) בהתבסס על ראיות חשאיות שהוא ועורך דינו אינם מורשים לעיין בהן או לנסות להפריכן. עורך הדין של עדנאן אמר כי הטענה היחידה נגדו עלתה כאשר עדנאן נשאל לאחר מעצרו באשר להשתתפותו בטקס סיום שנה בגן ילדים, אשר לכאורה ממומן על ידי הג'יהאד האסלאמי".[4] ארגון הג'יהאד האסלאמי מפרט את תפקידיו של עדנאן בארגון והחשדות נגדו ארגון הג'יהאד האסלאמי אינו מסתיר ואף חוזר ומדגיש בהודעותיו הרשמיות, אשר זמינות בפני ארגוני זכויות האדם, את עובדת היותו של ח'דר עדנאן נמנה על דרג ההנהגה של הארגון. בשנת 2005 הוא הוגדר כדובר של תנועת הג'יהאד האסלאמי. באתר הרשמי של הארגון מפורטים האידיאולוגיה והיעדים של הג'יהאד האסלאמי, ולהלן ציטוט קטעים נבחרים בנושא זה: "הקמת תנועת הג'יהאד האסלאמי בפלסטין היוותה שלב חשוב בהיסטוריה הפלסטינית המודרנית, שכן התנועה קראה להשבה ולחידוש של תפקידם החלוצי של האסלאמיסטים במאבק הפלסטיני באמצעות הג'יהאד המזוין נגד הכיבוש הציוני של פלסטין… תנועת הג'יהאד האסלאמי בפלסטין הציגה את דרך הג'יהאד וההתנגדות כדרך יחידה להשגת חירות, עצמאות, אחדות והתעוררות, והציגה את סוגית הג'יהאד כסוגיה מרכזית בכל אסטרטגיה אסלאמית בפלסטין… כדי להשיב את אדמת האסלאם הגזולה. "תנועת הג'יהאד האסלאמי גיבשה את עמדתה ואת דרך פעולתה בהתאם לתפיסה הדתית האסלאמית הרואה בדרך הג'יהאד ובמאבק בזירה הפלסטינית מצוות עשה המוטלת על כל מוסלמי בתגובה לתוקפנות… פלוגות אל-קודס, הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי בפלסטין, הדגישו תמיד את דרך הג'יהאד וההתנגדות בהתמודדות עם הכיבוש הציוני של פלסטין… משום שהוא אינו מבין אלא את דרך הכוח והג'יהאד המקודש".[5] בארבע השנים הראשונות של אינתיפאדת אל-אקצה ביצע ארגון הג'יהאד האסלאמי מאות רבות של פעולות טרור ולחימה נגד כוחות צה"ל ואזרחים ישראלים. על פי נתוני מחקר פלסטיני, ארגון הג'יהאד האסלאמי היה אחראי בלעדית לרציחתם, כולל בפיגועי התאבדות רבים, של 118 ישראלים ולפציעתם של 759 נוספים. בנוסף, נטל הארגון חלק בפיגועי טרור משותפים עם ארגוני טרור פלסטיניים אחרים בהם נהרגו ונפצעו ישראלים רבים. ארגון הג'יהאד האסלאמי המשיך בפיגועים (כולל בפיגועי התאבדות) ובניסיונות פיגוע גם בשנים 2005 – 2011. ב-19 בפברואר 2007 סוכל פיגוע התאבדות בתל אביב שתוכנן על ידי ארגון הג'יהאד האסלאמי באזור ג'נין. החשוד, עומאר אבו-רוב, פעיל ג'יהאד אסלאמי מאזור ג'נין, נעצר והוביל את החוקרים למטען חבלה שהוטמן בפח אשפה במרכז ראשון לציון. בשנת 2006 ביצע ארגון הג'יהאד האסלאמי שני פיגועי התאבדות בתל אביב בהם נרצחו 11 אזרחים ישראלים. בינואר 2007 ביצע ארגון הג'יהאד האסלאמי פיגוע התאבדות באילת בו נרצחו שלושה ישראל. עיתון הארץ דיווח (20.2.07) על רקע סיכול פיגוע ההתאבדות בתל אביב, כדלהלן: "ראש השב"כ, יובל דיסקין, מסר באחרונה כי בשנה שעברה נעצרו יותר מאלף פעילי ג'יהאד מהגדה, בהם 96 עצורים שהוגדרו בידי השב"כ "מחבלים מתאבדים פוטנציאליים". דיסקין אמר כי איום הטרור הנשקף מרשת הג'יהאד בצפון השומרון נותר גבוה וכי הארגון מוכיח יכולת שיקום מהירה, חרף העובדה שרבים מבכיריו נעצרו או נהרגו בידי צה"ל והשב"כ".[6] על פי הודעה רשמית של הארגון בשנת 2011 נהרגו 29 פעילים של הזרוע הצבאית, ששיגרה מרצועת עזה 226 רקטות (כולל 59 מסוג גראד) לעבר ישובים ויעדים ישראליים.[7] על פי אתרי האינטרנט של הג'יהאד האסלאמי ומקורות פלסטיניים וערביים נוספים עולה, כי ח'דר עדנאן היה עצור בשנת 1999 למשך מספר חודשים בידי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית.[8] בחודשי הסתיו של שנת 2010 נעצר עדנאן פעם נוספת על ידי מנגנון המודיעין הכללי של הרשות הפלסטינית, שהה במעצר במשך כשבועיים ושוחרר ב-10 באוקטובר. אתר הג'יהאד האסלאמי מסר כי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית האשימו את ח'דר עדנאן בהקמת "תאים צבאיים". ח'דר עדנאן זכה בהודעת הג'יהאד האסלאמי לתארים הבאים: "האח", "לוחם הג'יהאד", "המפקד", "מר ח'דר עדנאן".[9] בינואר 2011 נעצר עדנאן למשך מספר שעות בידי המודיעין הכללי.[10] ח'דר עדנאן מתבטא בזכות הג'יהאד והמאבק המזוין נגד ישראל במהלך השנים האחרונות ח'דר עדנאן התייחס מספר פעמים בהתבטאויות פומביות לחשיבות הג'יהאד והמאבק המזוין נגד ישראל ונגד מעצרם של המוג'אהידון בידי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. להלן עיקרי עמדותיו כפי שלוקטו בראיונות לתקשורת: "הכובש אינו מבין אלא את שפת הכוח, הג'יהאד והמאבק לאחר שנכשלה אופציית ההסדר", "על השופטים (הפלסטינים) להימנע מהעמדה לדין של המוג'אהידון", "העמדה לדין של המוג'אהידון היא אות קין על מצח של מי שעושה כן", "הרדיפה הביטחונית בגדה וההעמדה לדין של המוג'אהידון (המערבית) צריכות להגיע לקיצן, הם צריכים להיות משוחררים ויש להחזיר את העדיפות למאבק בכיבוש", "הצעירים הפלסטינים צריכים לחזור למאבק ולהסלים את המאבק בגדה וברצועה", "כל ארגוני ההתנגדות צריכים לשים את האצבע על ההדק ולא לתמוך בהפסקת האש".[11] רקע אפשרי למעצרו המנהלי של ח'דר עדנאן החשדות הביטחוניות נגד ח'דר עדנאן לא פורסמו באופן רשמי וגלוי על ידי מערכת הביטחון הישראלית. עם זאת, סמוך למעצרו הודיע שירות הביטחון הכללי (השב"כ) על חשיפת מפקדת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני באזור ג'נין, שעסקה בין היתר בהכנות לקראת ביצוע פיגועי טרור. ח'דר עדנאן נמנה כאמור על הנהגת הג'יהאד האסלאמי באזור ג'נין, וסביר שהוא קשור להתארגנות זו. בהודעת השב"כ נמסר כדלהלן: "בפעילות משותפת של שירות הביטחון הכללי וצה"ל, נעצרו בחודשים האחרונים, בגזרת ג'נין עשרה פעילים של 'הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני' (גא"פ) המעורבים בפעילות טרור. בעקבות חקירתם בשב"כ נחשפה מפקדה אזורית של הגא"פ, שעמדה בקשר עם מפקדת הארגון בסוריה וקבלה סכומי כסף גדולים, שנועדו למימון הפעילות, לרבות לרכישת אמל"ח ולייצורו. "בנוסף על קשריה בחו"ל, עמדה המפקדה גם בקשרים עם גורמי הארגון ברצועת עזה וכן עם אגודת 'נשמת ירושלים' (אגודת גא"פ הפועלת להעברת קצבאות ומשכורות לפעילים משוחררים ולמשפחות עצורים – הוצאה מחוץ לחוק). זאת, לטובת קבלת כספים והעברתם לפעילי גא"פ נוספים. "במקביל, עסקה המפקדה בהכוונת פעילות צבאית, במסגרתה הורכבה חוליה צבאית, שתכננה לבצע פיגועים נגד חיילי צה"ל, פיגועי ירי לעבר התנחלויות, וכן פיגוע חטיפה ומיקוח. חברי החוליה היו מעורבים גם בפעילות של הפרות סדר לעבר כוחות צה"ל בגזרה, ופעלו לייצור מטענים וחומרי נפץ. "המפקדה הייתה מעורבת גם בפעילות סטודנטיאלית ארגונית באוניברסיטאות, שכללה גיוס פעילים ותעמולה. יצוין, כי במסגרת החקירות נתפסו ק"ג אשלגן לייצור מטענים, רובה קלאצ'ניקוב, מחסנית, כ-150 כדורי רובה ו-2,050 ש"ח שעלו ככספי טרור. "כנגד העצורים הוגשו כתבי אישום, במהלך דצמבר 2011 (הערה: החודש בו נעצר ח'דר עדנאן), בבית המשפט הצבאי בסאלם, בין היתר, בעברות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, הכנסת כספי אויב לאזור, מגע עם האויב, החזקת אמל"ח, קשירת קשר לסחר בציוד מלחמתי ועוד".[12] תחילת דרכו של ח'דר עדנאן בפעילות טרור במסגרת הג'יהאד האסלאמי מרכז המידע למודיעין ולטרור פרסם לפני מספר שנים סקירת מודיעין המפרטת בין היתר על השתלבותו של ח'דר עדנאן בפעילות טרור במסגרת הג'יהאד האסלאמי ואת היותו יעד של מנגנון הביטחון המסכל הפלסטיני, שראה בו איום ביטחוני גם עבור הרשות הפלסטינית. מצורפים כאן קטעים הרלוונטיים בסקירה זו העוסקים בח'דר עדנאן:[13] "להלן עיקרי דו"ח אודות 'הג'מאעה האסלאמית', תנועת הסטודנטים של 'הג'יהאד האסלאמי בפלסטין' באוניברסיטת ביר זית (עם השלמות מדו"חות נוספים). ה-דו"ח נכתב על ידי הלאל עבד אלחק, מנהל משרד "הביטחון המסכל" בביר זית (18.9.2000) ערב פרוץ העימות הנוכחי: "גוש 'הג'מאעה האסלאמית' באוניברסיטה נוסד ב-1996. מדובר בגוש הדוגל ברעיונות ובעקרונות של הג'יהאד האסלאמי בפלסטין". הגוש נוסד על ידי ח'צ'ר עדנאן מוסא מהכפר עראבה (אזור ג'נין), אשר החל לימודיו באוניברסיטה כשבידו המלצה וסיוע חומרי לייסוד "הג'מאעה" (ראה להלן). בראשית צעדיה היוותה "הג'מאעה האסלאמית" קבוצה קטנה של כ-25 סטודנטים, רובם מכפרי צפון השומרון, שעמדה בקשר עם ה-"גוש האסלאמי" באוניברסיטה. בשנת 1999 התגלו חילוקי דעות בין שני הגופים הללו. משהניסיונות למזג ביניהם עלו בתוהו, הקימו שניהם קואליציה בשם "גוש התחייה", שזכתה בבחירות באותה שנה. בבחירות הללו זכתה "הג'מאעה" ב-89 קולות, שהיה השיעור הגבוה ביותר מאז הקמתה. מאז שנת 1999 "הגוש האסלאמי" שולט במועצת הסטודנטים של האוניברסיטה בתמיכת "הג'מאעה האסלאמית". פעילי "הג'מאעה האסלאמית", ובפרט הבכירים שבהם, מעדיפים להתגורר בצוותא. מקומות מגוריהם בעיירה ביר זית נתונים לפיקוחה של "הג'מאעה". בראש "הג'מאעה האסלאמית" עומד "אמיר". בשנת 2000 עמד בראשה ח'צ'ר עדנאן מוסא מעראבה, שלמד בפקולטה למדעים (הערה: מאוחר יותר עבר לפעילות מבצעית ב"ג'יהאד האסלאמי"). שני עוזריו היו ח'צ'ר רדאדה (היה עצור בידי ישראל) ועאמר עבד אלקאדר אלשריעי, בעליו של משרד "אלבדר" למחשבים ברמאללה. "הג'מאעה האסלאמית" באוניברסיטת ביר זית אינה מקבלת החלטה כלשהי ללא התייעצות עם שני גורמים המהווים עבורה את מקור הסמכות: שייח' עבד אלחכים מסאלמה מסנג'ל (שבגזרת רמאללה) וסניף "הג'מאעה האסלאמית" באוניברסיטת אלנג'אח בשכם. שייח' עבד אלחכים מסאלמה מעביר גם ל"ג'מאעה" סיוע כספי ולרשותו עומד משרד תיירות ונסיעות ברמאללה, בסמוך ל"בנק אלארדן" (הערה: כיום הוא משמש כראש "הג'יהאד האסלאמי" באזור רמאללה ומבוקש על ידי כוחות הביטחון הישראלים בגין פעילותו המבצעית). בדו"ח אחר של "הביטחון המסכל" (ספטמבר 2000) נמסר כי "הג'מאעה האסלאמית" מקבלת תמיכה כספית משורה של מוסדות ברמאללה: משרד "אלבדר" למחשבים בבניין "אלבכרי"; בית המסחר של אבו אלקסאם לתיקון טלפונים בבניין משרדים רב קומות; אחמד נצר, בעליה של חנות ספרים בבניין "אלבכרי" וממשרד לתיירות ולנסיעות של שייח' עבד אלחכים מסלמה. בתי העסק הללו, נמנים על ההנהגה המקומית של "הג'האד האסלאמי" ברמאללה. גילויי הדעת אשר מוציאה "הג'מאעה" באוניברסיטה נכתבים בדרך כלל במעונו של ח'צ'ר, ראש הסניף באוניברסיטה. כמו כן, "הג'מאעה" מפיצה את ביטאון "הג'מאעה האסלאמית", את העיתון "אלאסתקלאל" השייך ל"ג'יהאד האסלאמי" ועלונים העוסקים בפתחי שקאקי (ראש תנועת "הג'יהאד האסלאמי בפלסטין" שנהרג באוקטובר 95'). כל אלו מוצאים לאור על ידי "הג'יהאד האסלאמי" מחוץ לכותלי האוניברסיטה. דו"חות של "הביטחון המסכל" הצביעו על כך שביטאון "הג'מאעה האסלאמית", המטיף בזכות ה-"אסתשהאד" (מות קדושים למען אללה) וההתנגדות להסכמי אוסלו, מופץ על ידי סטודנטים מאוניברסיטת ביר זית בבתי ספר תיכוניים וחטיבות הביניים במטרה לגייסם ל"ג'יהאד האסלאמי". בנוסף, בין הביטאונים היוצאים לאור על ידי "הג'יהאד האסלאמי", מוזכר גם שמו של ביטאון החמאס "פלסטין אלמסלמה", כתובתו באינטרנט, הדואר האלקטרוני שלו ותיבת הדואר שלו בלונדון. ח'צ'ר עדנאן מחמד מוסא, מייסד תא "הג'מאעה האסלאמית" באוניברסיטת ביר זית: מפעילות סטודנטיאלית לפעילות טרוריסטית בשורות "הג'האד האסלאמי" בפלסטין בדצמבר 2002 נעצר ח'צ'ר עדנאן מחמד מוסא על ידי כוחות הביטחון הישראלים בשל פעילותו המבצעית בשורות תנועת "הג'האד האסלאמי בפלסטין". ח'צ'ר עדנאן מוסא היה מוכר היטב ל"ביטחון המסכל" הפלסטיני אשר עקב אחריו מקרוב במשך שנים בעת לימודיו באוניברסיטה. להלן כמה קטעים מתיק "הביטחון המסכל" אודותיו, שנמצא בין מסמכי השלל. עיקרי הפרטים האישיים על ח'צ'ר עדנאן מוסא: יליד 1978, מוסלמי, שייך ל"ג'יהאד האסלאמי", נציג "הג'מאעה האסלאמית" באוניברסיטה. יליד עראבה שבאזור ג'נין, מתגורר בביר זית בשל לימודיו באוניברסיטה, סטודנט שנה ג' המתמחה במדעים/כלכלה. מתמטית. קיצוני מאוד. תקף פעמים רבות את מנגנוני הביטחון הפלסטינים והישראלים, כאשר בראייתו אין הבדל ביניהם. בשנים 1998-2001 דיווח "הביטחון המסכל" באופן שוטף על פעילותו של ח'צ'ר עדנאן מוסא, "אמיר הג'מאעה האסלאמית" באוניברסיטה. להלן כמה מהדיווחים הללו: ח'צ'ר עדנאן מוסא נעצר לאחר שהסית במהלך עצרת נגד מנגנוני הביטחון והאשים אותם ב"שותפות לפשע". הדבר הניע משתתפים בעצרת לצעוק בקולי קולות נגד "הביטחון המסכל" ומפקדיו. בגילוי דעת שהפיץ ח'צ'ר בשם "הג'מאעה האסלאמית", הוא טען כי מנגנוני הביטחון הישראליים והערפאתיים עושים כל מאמץ "לחסל את מפעל הג'יהאד" ואת הנוטלים בו חלק, "הרשות הפלסטינית" ומנגנוני הביטחון שלה הואשמו בכך שהם רודפים אחר אלו אשר הרגו יהודים (על פי הניסוח המקורי: הרגו את "צאצאי הקופים והחזירים" שהוא כינוי גנאי אסלאמי ליהודים) ועל כך הם יענשו (12.9.98). מקור של "הביטחון המסכל" נועד עם ח'צ'ר ברחבה שליד הפקולטה להנדסה. ח'צ'ר דיווח לו על תקרית שארעה בכלא מגידו ועל מועד שחרורו של ח'צ'ר רדאדה, פעיל "הג'האד האסלאמי". ח'צ'ר ציין כי "הג'יהאד האסלאמי" מייצג חמישית מהעצורים בכלא וזכותו לתבוע שיפור תנאים במסגרת הייצוג של העצורים (8.2.2000). מקור של "הביטחון המסכל" נועד עם ח'צ'ר לשיחה בארבע עיניים. המקור דיווח לו על מעצרו על ידי "הרשות" באומרו כי הוא מואשם בהקמת חוליה ביריחו השייכת ל"ג'יהאד האסלאמי", שחבריה השליכו בקבוק מטלוטוב על מכונית ישראלית כפי שביקש ממנו ח'צ'ר. ח'צ'ר ביקש ממנו להנמיך את קולו, שיבח אותו על שהחזיק מעמד בחקירה, והורה לו להקים חוליה חדשה שתפעל ביריחו בחשאיות מוחלטת (7.6.2000). ח'צ'ר, מנהיג "הג'מאעה האסלאמית", השתחרר מבית הכלא הישראלי לאחר ששהה כארבעה חודשים במעצר מנהלי. לפי שעה אין לו מקום מגורים קבוע. הוא לן אצל כמה מהסטודנטים שלו, מרבית הזמן בעראבה שבאזור ג'נין (28.11.2001)".[14] [1]http://www.phr.org.il/default.asp?PageID=41&ItemID=1230 [2]http://www.btselem.org/hebrew/administrative_detention/20120209_letter_to_meridor_regarding_khader_adnan  http://www.btselem.org/hebrew/administrative_detention/20120201_sharp_rise_in_administrative_detention [3]http://www.amnesty.org/en/appeals-for-action-Israel-End-use-of-administrative-detention%20 [4]http://www.hrw.org/news/2012/02/11/israel-hunger-striker-s-life-risk [5]http://www.saraya.ps/index.php?act=AboutUs [6]http://www.haaretz.co.il/misc/1.1388031 [7]http://www.saraya.ps/index.php?act=Show&id=17007 [8]http://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:37iSP-Vrx6IJ:www.shaat.com/forum/showthread.php [9]http://www.saraya.ps/index.php?act=Show&id=7203 [10]http://www.saraya.ps/index.php?act=Show&id=8711 [11][11]http://www.saraya.ps/index.php?act=Show&id=10553  http://www.saraya.ps/index.php?act=Show&id=9636  http://ajnad-news.com/ar/DataFiles/Contents/Files/pdf/tamam2.pdf  http://www.inbaa.com/modules.php?name=News&file=article&sid=11375   http://www.alarabnews.com/show2.asp?NewId=16816&PageID=26&PartID=1   http://www.tahady.com/vb/showthread.php?t=1629 [12]http://www.shabak.gov.il/publications/publications/Pages/shotef190112.aspx [13]http://www.terrorism-info.org.il/malam_multimedia/html/final/sp/sib3_10_03/c.htm [14]http://www.terrorism-info.org.il/malam_multimedia/Hebrew/AUTHORITY/PDF/oct_03.pdf   WWW.JCPA.ORG

קטעי מולטימדיה G-Alert ניוזלטר RSS

|